shadow

הטיול למזרח טורכיה

1

טיול מרתק, מעניין ומקסים, בחבל ארץ הקרוב לארצנו – מזרח תורכיה שם נחשפנו לתרבויות שאת שמם לא ידענו, וכן טבע, אנשים, עמים ונופים מרהיבים למכביר. לי היתה זו פגישה מחודשת עם הרי הקצקר ונהר הצ’ורו הזדמנות אחרונה לרפטינג מסעיר ומאתגר – לתזכורת מחוויותי שם– צפו בדף הרפטינג שלי באתר.
http://lorberboim.com/
ולעיניננו- חלק (קטן) מהתמונות המוצלחות
אפשר לראות בקישור הבא המביא אתכם ישירות לתצוגת שיקופיות מהירה

.
http://picasaweb.google.com/lorbhaim/EastTurkey/photo#s5218272971687806162 https://lh3.googleusercontent.com/-JDiBj9Vueg0/SGsK8bzDWjI/AAAAAAAAA04/TqfHQvsBdjA/w1029-h772-no/IMG_0656.jpg

2

וסיפור הטיול, לא קצר אבל מרתק.
מזרח תורכיה בטיול גאוגרפי בביצוע חברת “פגסוס”
בהדרכת אייבי ארז 20 יוני-1 יולי ‏2008–07–05

יום 1 – ת”א איסטנבול – איסטנבול גאזיאנטאפ

.

תורכיה – מידע כללי
שטח: 780,580 קמ”ר
אוכלוסייה: כ-69,660,600 נפש
עיר בירה: אנקרה
שפה: תורכית, כורדית
דת: מוסלמית
משטר: דמוקרטיה פרלמנטרית
מטבע: לירה תורכית חדשה
שעון: גריניץ + שעתיים
חשמל: 220V 50Hz
קידומת חיוג בינלאומית: 90+

חלקה המזרחי של תורכיה הוא לב ליבה של אנטוליה – עולם של נופי פרא וערש התרבות באזור.
זהו אזור מרתק, עם אוצרות של תרבויות עתיקות ופולקלור חי ונושם. הטיול עובר בחבלי ארץ
מגוונים – מהרי הטאורוס המזרחיים, דרך הלוונט, שולי מסופוטמיה, הרי האנטי טאורוס, הרי
הגעש ששיאם הר אררט, השוליים של הקווקז הקטן וארמניה, גיאורגיה ואזרביג’אן, המדבר הסורי,
יערות עבותים קניונים עמוקים, נהרות שוצפים, חברו יחד כדי ליצור את הפינה היפה ביותר בכל
המזרח התיכון. בלב הנופים, שניגודיהם אינם ניתנים לשיעור, צמחו תרבויות מפותחות; חלקן נמוג
בערפל ההיסטוריה, חלקן הותירו עקבות עם מותן , כמו למשל פסלי הענק של מלכת קומגנה,
מנזרים ופסיפסים ביזנטיים, הכנסיות הנטושות של ארמניה הגדולה, שרידי תור הזהב של גאורגיה בתקופת
המלכה תמר, מצודות מרשימות של נסיכים כורדיים ומבני קבר של סלג’וקים. מזרח
תורכיה הינו אזור שבכפריו חיים רועי צאן, במרומי הריו מתגוררים אורגי שטיחים וחוטבי עצים,
דייגים פורשים רשת באגמיו כמו בחופי הים השחור הנושקים מצפון, מעבר להרים. מכאן פורץ
החידקל את דרכו דרומה אל מישורי חרן ואל מסופוטמיה וכאן מתחילה להתרומם מדרגת ההר
הענקית שצדה האחד אסיה ומשנהו – אירופה .

יום ראשון – איסטנבול – גאזיאנטפ – 20.6.2008

נחתנו באיסטנבול, איסטנבול, הבירה הלא-רשמית של תורכיה, היא העיר היחידה בעולם
המשתרעת על פני שתי יבשות, אסיה ואירופה .
טיילנו בעיר העתיקה. עברנו בגן ציבורי גדול בו נערך יריד קיץ צבעוני בליווי מוסיקה.

משם הגענו לרחבת ההיפודרום (ישנו גם שער מחצר המסגד הכחול ממנו ניתן להגיע).
כאן התוודענו בפעם הראשונה למדריכתנו המקומית גרשן שהפגינה יידע הסטורי רב.
בשלב זה חוזרים אחורה בזמן לתקופות הרומית והביזנטית. ההיפודרום הוקם במאה השלישית
על ידי הקיסר ספטימוס סוורוס. המקום נבנה להכיל 100 אלף איש. כיום המקום הוא גן ציבורי עם
שרידים לעבר המפואר.
צורת הגן והמבנים סביב שמרו פחות או יותר על התוכנית המקורית של ההיפודרום. במרכז עמדו אובליסקים ועמודים ממצרים העתיקה. כיום נותר אחד עשוי מגרניט מלפני 3500 שנה , שהובא
על ידי הקיסר תיאודוסיוס בסוף המאה ה- 4 ועליו הרוגליפים המנציחים מסע מלחמה מצרי
מהמאה ה- 16 לפני הספירה. הבסיס הינו יווני , ומתאר סיפורים שונים.
שליש מהאובליסק הינו ממקדש אמון. מושל אלכסנדריה נתנו במתנה לתאודוסיוס השני.

העמוד הספירלי היה בעבר בעל שלושה ראשי נחשים שנעקרו לאורך השנים, מעריכים שהובא מדלפי והוא מתוארך לשנת 479 לפני הספירה. עמוד קונסטנטינוס (עמוד הברונזה). אתר נוסף בהיפודרום היא המזרקה שהגיש הקיסר הגרמני וילהלם השני לסולטן עבד אל חמיט השני במתנה כאשר הגיע לביקור רשמי בעיר.

משם עברנו לראות את המסגד הכחול היחיד בעל 6 מינרטים.
אצל המוסלמים יש איסור: לא תעשה לך פסל ומסכה. לכן הם אינם משתמשים בפסלי/ציורי בני
אדם. אם יש כאלו- הם מוחקים להם את העיניים או את כל הפנים.
במקום זה- הם משתמשים ב:קליגרפיה, אלמנטים פלורלים, ערבסקות,מוקרנס- נטיפים, אבלה- אבנים/לבנים אדומות.
באריחים הם משתמשים בריבוי צבע כחול.

המסגד נבנה במאה ה-17. בנייתו הסתיימה ב- 1616. בבניה ניכרת מגלומניה של השליט
אחמט פנאן שלקח ארכיטקט רציני. המסגד נבנה כקונטרה לכנסיה “איה סופיה” (ממולו) שנבנתה
כ-1000 שנה קודם לכן.
האגדה אומרת כי החליף ביקש מהמהנדס לבנות כיפות מזהב. האחרון לא שמע טוב- המילים
דומות ולכן בנה 6 מינרטים. המסגד הגדול במכה מנה 6 מינרטים לכן הוסיפו במכה מינרט נוסף.

המסגד מרהיב ביופיו הארכיטקטוני – הן מבחוץ והן מבפנים. המסגד הכחול Sultanahmet Camii).
זהו המסגד היחיד בעיר בעל ששה מינארטים. בעבר עמדו במקום ארמונות ביזנטיים, במאה ה- 17
נבנה המסגד על מנת להאפיל על האיה סופיה. המבנה מרשים מבחוץ ומבפנים – 260 חלונות
דרכם נכנס האור ופוגע ביותר מ- 20 אלף אריחי איזניק אשר בשל צבעם (הכחול) וההבזק נותנים
לו את שמו.
פתוח כל יום, סגור בעת התפילות. כניסה חופשית. הכניסה בלבוש הולם, כיסוי ראש לנשים,
ולחלוץ נעליים בכניסה (אפשר לשאתן ביד).

בגינה שמול “איה סופיה” ישנה מזרקה שנבנתה לכבוד ביקורו של הקיסר וילהלם ב-1880.
כשעוקפים את המזרקה מגיעים לירבטאן סאראי. (Yerebatan Sarayı) – זהו מאגר מים תת
קרקעי הנתמך על ידי 336 עמודים – הנדסה ביזנטית בשיאה. העמודים מוארים באורות עמומים
היוצרים אווירה מיוחדת. (לא ביקרנו).

חצינו שוב את הגינה , עברנו ברחוב שוקק, צבעוני ויפיפה, לא לפני שראינו בדרך רחבה מלאת
ספסלי ישיבה מסודרים בטורים ישרים.
על אחד הספסלים ישב תורכי קשיש ש- לא תאמינו – סרג כובעי כיפה! צולם. בדרך נראתה
כנסיית “אנה סופיה” כשלפניה גינה יפיפיה עם מזרקה יפיפיה, כשברקע הרחוב הומה תנועה
ומוניות צהובות.

כנסיית “אנה סופיה” (Hagia Sophia או Ayasofya) – כנסיית “החכמה הקדושה”. הכנסייה
נמצאת מול הגינה ורחבת ההיפודרום. פתוחה מ- 09:00 עד 17:00, העלייה ליציע מותרת עד
השעה 16:00, סגורה ביום שני. כניסה בתשלום. נמצאת ליד ארמון טופקאפי (לא ביקרנו)

זהו מבנה אדיר ממדים ומרשים מאד. המבנה בן 1400 שנה, מאז המאה השישית בה היתה
איסטנבול (קונסטנטינופול) בירת האימפריה הביזנטית. במאה ה- 15 העות`מאנים הפכו אותה
למסגד על ידי הוספת המינארטים והמזרקות. כיום משמש המבנה מוזיאון.
בטרם יוצאים מהכנסייה, עוברים באכסדרה שלפני שער היציאה המרשים בגודלו ויופיו. אם מפנים
את הראש לאחור ולמעלה רואים את הפסיפס: מדונה וישו במרכז,
משמאל הקיסר קונסטנטינוס מגיש את דגם העיר, ומימין יוסטיניאנוס מגיש את דגם האיה סופיה.

משם המשכנו למסעדה נחמדה באזור ההיפודרום . בדרך ראינו וצילמנו בית קפה גדול הממוקם על המידרכה.
לאחר ארוחה ותידלוק המשכנו לבזאר הגדול.

בדרך אפשר לעבור ברחוב Yeniceriler Caddesi ובו בתי תה מיוחדים. ניתן להגיע דרך [
כיכר ביאזיט ושוק הספרים (הכניסה האחורית לבזאר).
הבזאר פתוח משעה 08:30-18:30, יום ראשון סגור.

אפשר לבלות ימים בבאזאר זה, אשר הוקם על ידי מחמט השני בשנת 1453. התרשמנו מהבזאר
המקורה, הריחות, הצבעים והאנשים. מרכז הבזאר הוא Iç Bedesten כיום מרכז השטיחים
והעתיקות.
בצד אחד מזרקת שיש ומנגד שער הכניסה הראשון ועליו סמל הביזנטים, שער זה יובילנו לאזור
הזהב והכסף.
הבאזאר מחולק ל”גילדות” – עתיקות ושטיחים, עור וביגוד, זהב וכסף, בדים, מזכרות, ציוד לבית.
בכל מקום אפשר למצוא מסעדות עממיות ובתי קפה.

משם שמנו פעמינו לשדה התעופה כשבדרך ראינו את חוף הים היפה של איסטנבול—ימת מרמרה
– בה מיצרי הבוספורוס המהווים גשר בין אסיה לאירופה-עובדה שהיקנתה לתורכיה ההסטורית
– להיות מדינה ואח”כ הממלכה העותומנית- מעמד כה חשוב.

לאחר המתנה ממושכת המראנו בסביבות חצות ליל לגזיאנטאפ. גזיאנטפ מונה 1.5 מליון תושבים.
הבניה צפופה.
בשעה 02:00 הגענו למלון BUYUK VELIC.
בקושי הספקנו לישון ומדריכנו “הקשוח” אייבי – לא עשה לנו הנחות וקמנו בשש בבוקר.ישנתי
שעתיים – שינה טובה. בבוקר אכלנו ארוחת בוקר וחיש קל שמנו פעמינו לדרך. חלפנו על עיירת
מגדלי הצאן- אורפה.הנמצאת בדרום מזרח חבל אנטוליה- בדרכנו לאורפה ולחרן HARAN –
עיר הולדתו של אברהם אבינו

3.

יום שני – חארן – אורפה- קאחטה -21.6.2008

עשינו דרכנו לאורפה ולחארן. בדרך היו כפרים קטנים והרבה מטעי פיסטוק חלבי.

חארן

יושבת על מסלול הליכתו של אברהם אבינו מאור כשדים לארץ כנעאן.
קיימת כעיר על צומת דרכים עתיקות כבר לפני 4000 שנה.
בדרום מזרח אנטוליה, בשטח כורדי בעיקרו, נמצאת קהילת חרן (Harran), אחת הקהילות
העתיקות ביותר בכדור הארץ שמיושבות באופן רציף, אשר אברהם היה אחד מתושביה הראשונים.
הגבעות שמסביב לעיירה מוקפות בחומות מטות לנפול, ועל פסגות הגבעות ניצבים מבנים הרוסים
אין בחרן בתי מלון, לכן רוב המבקרים מתמקמים באורפה- עיר מקסימה בעלת אווירה מיוחדת
במינה, הידועה בתור מקום הולדתו של אברהם אבינו ומהווה מקום עליה לרגל למוסלמים רבים

ארבעים קילומטרים מדרום לעיר שנליאורפה (Sanliurfa, ובקיצור – אורפה) שבדרום מזרח
תורכיה, שכנה העיר הקדומה חרן (Harran). בספר בראשית מצוינת חרן כמקום מושבם של
תרח ובני ביתו. מכאן יצא בנו, אברהם אבינו, בדרכו לארץ כנען. שמות מקומות בסביבתה –
באר יעקב, עיר נחור, תל תרח ועוד – הם בעיני רבים עדות לסיפור התנ”כי על אדם שהחליט בוקר
אחד כי הוא עם, והתחיל ללכת.

חארן. מקום מיוחד ומסתורי על גבול סוריה. עתיקות, בתים מתקופת התנ“כ (ממש) ומבצר חיטי –מתקופת החיטים. בשיטוטים ברחובות העיר נראות נשים הן יותר מסורתיות (עם רעלות שחורות)
ובאופן בולט במיוחד העיר מלאה בחנויות זהב ומתוקים. ביקרנו במערת אברהם בה עפ”י המסורת
נולד אברהם אבינו. המערה ממוקמת בחזית מסגד.

מאור כשדים יצאו תרח ובניו לחארן, ומחארן- לארץ כנעאן.

מכתבי מרי-ארכיון עתיק מהמאה ה-18 לפני הספירה – מדברים על מקדש של סין – אלירה,
בחארן. שם איזכורים של קבוצות שמיות שונות שנגשו וכיבדו את המקדש.
לפי התעוד התנ”כי –מאה 19 לפנה”ס- מבצר שנבנה על קווי מיתאר של מקדש סין (לפי
מחקרים). נראה כי המבצר הינו צלבני. במאה ה-7 – שימש מוסלמים.
מאוחר יותר עבדו את אל השמש.

חארן הינו אחד המרכזים האינטלקטואלים של האזור. יש בו מסגד גדול המשמש כאוניברסיטה
, בו יותר מ-100X100, בו עיטורי אבן מרשימים- THE GRAND MOSQE, מהגדולים
בחבל אנטוליה. בחארן גם פרוייקט של תרגום לערבית

עלינו אל המצודה העתיקה והשקפנו ממנה אל העיר. העיר חארן נראית כמעט כפי שדמיינתי
כאשר למדתי עליה. הינה עיר מדברית. האקלים מאד חם, המבנים הינם בד”כ בני קומה אחת –
בנינים העשויים מבוץ וטיט (תמונות).
משהגענו למצודה הגיעו שתי ילדות קטנות תושבות המקום, ניסו למכור לנו “קישוט” מקומי מפירות
של שיח הצןמח במקום. הפירות הינן כמו אפונה ובצבע ירוק. משם עלינו וירדנו לראות מצודה
שחלשה באזור.

במקום התוודענו לצמח בשם “שבר לבן”- SHABAR LAVAN . צמח זה גדל גם בסיני-
אותו אזור אתנו-תורכני. מהצמח הזה מכרו הילדות מין קישוט לתליה שהכינו המקומיים ומשמש
נגד עין הרע.

בהמשך ביקרנו בבית של מקומיים שהפכו חלק מביתם למוזיאון תיירותי(תמונות).
הגבר סיפר לנו כי הוא נשוי עם 2 נשים (אסור עפ”י חוקי תורכיה). מאשתו הראשונה ובעלת מעמד
של כבוד לדבריו, יש לו 7 ילדים. אשתו השניה צעירה ונמצאת בהריון. חלק מבנותיו השתתפו
ב”מיצג” התיירותי של ביתם.
אחת הבנות הצעירות כיסתה פניה בצעיף גדול- ממשאלתי לסיבה- נענתי כי היא נמנעת מלהשתזף
ולקבל גוון חום של פניה. בת אחרת (כבת 24) היתה מאד אינטלגנטית , יפה ושלטה בשפה
האנגלית. לשאלתי מנין השפה- אמרה שלמדה מתיירים המגיעים אליהם ולעיתים שוהים במקום
שלושה ימים.
המוזיאון בפנים המבנה היה צבעוני ויפה- מזכיר מאהל בדואי עם צבעים ססגוניים. (תמונות).
שתינו תה במאהל (בתשלום כמובן), שרנו והתבדחנו עם בעל המקום.

אורפה וההסטוריה של עם ישראל:

אורפה, או בשמה המלא: שנלי אורפה (אורפה היפה), הינה עיר מקסימה בעלת אווירה מיוחדת
במינה.
העיר ידועה בתור מקום הולדתו של אברהם אבינו ומהווה מקום עליה לרגל למוסלמים רבים.
למוסלמים ישנן מסורות הקשורות לאברהם.
אברהם אבינו נולד באור (אורפה), לא באור כשדים- הממוקמת ליד עיראק- לפני כ-4000 שנה..
מאורפה יצא אברהם לחארן ומשם לארץ כנעאן.

התנ”כ הינו מסמך הסטורי מתקופת המלכים, ישנן מס’ גרסאות בתנ”כ, לעיתים, יותר משתיים- עם
הבדל בינהן.
היתה ממלכת יהודה וממלכת ישראל, יתכן כי כל גרסא נכתבה בממלכה אחרת. ממלכת ישראל
היתה יותר פתוחה ופלורליסטית וממלכת יהודה – קטנה ושמרנית.

אורפה העתיקה הוקמה עוד בתקופה הפרהיסטורית, סביב מעיין שנובע כל השנה. כנראה
שהימצאותם של מים חיים בלב האזור הצחיח משכה מתיישבים להיאחז במקום. מייסדיה קראו לה
אורסו והיא מוזכרת בטקסטים אכדיים, שומריים וחיתיים.

תרבויות ועמים רבים עברו בעיר: האימפריה החיתית ומלכי כרכמיש, הבבלים והפרסים. וכך זה
נמשך עד שבא אלכסנדר מוקדון והוסיף אותה לרשימת כיבושיו.

במאה הראשונה לפני הספירה קמה בעיר שושלת שליטים מקומיים בשם אבגר. למלך אבגר
החמישי מיוחסת, לפי האגדה, איגרת שנשלחה לישו, ובה בקשה שישו יבוא לרפאו, מאחר שהמלך
נואש מתרופות שקיבל. הכנסייה ראתה במכתב זה הכרה ראשונה של ממלכה במשיחיות של ישו ובשליחותו, ומכאן קדושתה של אורפה, שאז עוד נקראה אדסה. העיר נתקדשה בכתבי הקודש
הנוצריים, נבנו בה כנסיות רבות והיא הפכה מוקד עלייה לרגל למאמינים.

אורפה שוכנת על צומת של דרכים חשובות: דרך אחת מגיעה מהרי ארמניה וממשיכה לעבר
סוריה, דרך אחרת הגיעה מהצפון, מהים השחור, והמשיכה לסוריה ונתיב נוסף עבר במקביל
לחידקל ודרכו הגיעו למערב סחורות יקרות, כמו תבלינים, מלח, משי, אריגים ואבני חן.

אורפה היא עיר מעניינת. יש לה שוק אותנטי ויפה, גן יפה עם תעלות מים והרבה דגים אשר קשור לאברהם אבינו ואביהם… מסגד, מבצר עם נוף יפה ומערה המיוחסת למקום לידתו של אברהם.

מקורם של תושבי העיר שחיים בה כיום הוא במשפחות נוודים שחיו בצל הרי הטאורוס ובמישורי
חרן, ונראה כי הם משמרים את אורח חייהם החקלאי. בסיור בעיר אפשר לפגוש בעלי מלאכה
שבמקומות אחרים כבר מתקשים לראותם, כמו מנפחי זכוכית וחרשי ברזל. ברחובות שומעים לא
מעט את השפה הערבית, תזכורת למוצאם של תושבי המקום. לאחרונה נבנתה באורפה
אוניברסיטה, צעד שנועד להחיש את הקדמה.

באורפה חיתה בעבר גם קהילה יהודית גדולה. בני הקהילה הקימו בה כמה בתי כנסת, שבינתיים
שינו את ייעודם: אחד הפך לבית מלאכה, אחר לבית קפה ושלישי משמש בית מגורים. בסוף
המאה ה-19 ואחר כך בשנת 1949 עלו יהודי המקום לישראל.

אטרקציות עיקריות:
הבזאר: הבזאר- השוק המסורתי באורפה שומר יותר מכל עיר אחרת על האותנטיות שלו. החנויות
ובתי המלאכה מצויים בתוך הסמטאות והכוכים של המבנה העתיק ומסודרים לפי נושאי העיסוק.
גילדות: חייטים, צעיפים, שטיחים, צורפות, תכשיטים, חרשי ברזל, פחחים, סנדלרים, בוני הכלים,
הנגרים ובעלי המלאכה האחרים.
במקום מצויות גינות תה.
הבזאר היה מבנה בצורת מלבן שבמרכזו חצר גדולה פתוחה ובה בתי קפה בהם יושבים בעיקר
גברים.
התרשמתי מאד מגילדת החייטים-קילומטרים של גברים ובעיקר ילדים העוסקים במלאכת החייטות.
כן ראינו חרש ברזל- מקצוע הולך ונעלם. החרש הדגים לנו ממלאכתו.

מערת הולדת אברהם

סיפור המערה מבוסס על מסורת כי אורפה הינה אור כשדים למרות שברור שאיה אור כשדים.
בתקופת אברהם לא היו כשדים. המקום המזוהה עם אור כשדים נמצא בעיראק.

בשנת 1370 החיתים כבשו את אורפה. זו היתה מעצמה הדומה מאד.
אתא טורק ניסה לקשור את העם התורכי לחיתים. זה לא נכון עפ”י הכיבושים ע”י ממלכות
שונות בהסטוריה הקדומה.

המסגד ובריכת הדגים: על פי האגדה, נזרק אברהם אל האש אך כצפוי בסיפורים האלה, אירע נס:
האש הפכה לבריכה והעצים שבערו הפכו לדגים. בזכות אותה אגדה, הפכו הקרפיונים לקדושים,
אין פוגעים בהם וכל הזמן מאכילים אותם.בריכת אברהם נמצאת בחזית המסגד.

בבריכות שוחים קרפיונים שמנים, הנחשבים עוד מימי קדם למקודשים. בצד הבריכות נבנה ארמון
המלוכה של אבגר הגדול במאה השנייה, אלא שהוא חרב באחד השטפונות שהיו פוקדים את העיר
בערך פעם במאה שנה. על פי המסורת המוסלמית, נולד אברהם במערה בצד הבריכות, הנקראת
מאקם איברהים ג’אמי (Makam Ibrahim Camii), ובה הוסתר מפני זעמו של נמרוד.

מהבריכות יש עלייה במדרגות למצודה שהתצפית ממנה מרהיבה: מחלקה העליון של המצודה
נשקפת העיר הקדומה, ולכיוון מזרח ודרום-מזרח נראים שטחי חקלאות חדשים וירוקים, שהמים להשקייתם מוזרמים מסכר אתאתורכ. מדרום למצודה יש חפיר מרשים, שלפי אחת הסברות את
חציבתו החל במאה השישית הקיסר יוסטיניאנוס והמשיכו הצלבנים. בתוך המצודה בולטים שני
עמודים לגובה כ-15 מטר, שעליהם מונחות כותרות קורינתיות, וסביבה נבנו שתי חומות ו-25
מגדלים. היום נותרו במקום רק שרידים של ארמונות, כנסיות ומסגדים, שסיפורי העבר המפוארים
שלהם מתקופות השלטון השונות עוברים במקום כחוט השני.

חותם ההיסטוריה של העיר ניכר, למשל, בשרידיהם של הביצורים שבנו הביזנטים. למרות
הביצורים המסיביים כבשו את העיר הסלג’וקים, וזמן קצר אחריהם הצלבנים, במהלך מסע הצלב
הראשון.

מסכת הכיבושים שעברה העיר לא תמה: שלטו בה מוסלמים ואחריהם העות’מאנים. מוחמד עלי
המצרי היה גם הוא מכובשיה ובשנת 1918 השתלטו עליה הצרפתים. לאחר שהשתחררה העיר
מהכיבוש הצרפתי העניק לה אתאתורכ תואר כבוד בעקבות פעולות המחתרת המוסלמית כנגד
הכיבוש הצרפתי: הוא הוסיף לשמה את התואר “שנלי” (Sanli), שמשמעותו – הנהדרת,.
עלינו למצודה וה שקפנו ממנו אל העיר. ניתן לשבת באחד מבתי התה שסביב הבריכות או לצאת
לשייט בברכות,. לא שטנו

4

חארן

ארבעים קילומטר מדרום לאורפה שכנה העיר הקדומה חרן, שטבועה בזיכרון הלאומי היהודי
כמקום שממנו יצא אברהם בדרכו לכנען. חארן היתה מרכז צומת שיירות חשוב. בספר בראשית
מצוינת העיר כמקום מושבם של תרח ובני ביתו, ואכן בסביבתה מצויים מקומות שמשמותיהם
נודף ניחוח תנ”כי מובהק: באר יעקב, עיר נחור, תל תרח, שרוג ועוד.
הרן- אחי אברהם- זהה לחרן.

מישור חרן משתרע על חלקה הצפוני של מסופוטמיה (“ארץ בין הנהרות”), השם היווני הקדום
לשטח רחב הידיים שמשתרע מהרי אנטי-טאורוס ועד למפרץ הפרסי. מפעל ההשקיה הנרחב
במישור חרן שקיים כיום באזור מוביל מים לחקלאות ומאפשר לגדל פעמיים בשנה את הגידולים
הנפוצים שם, הכוללים חיטה, כותנה, ירק לבהמות ועוד.

הדרך לחרן עוברת בנוף של תלים, שעליהם יושבים כפרים. בבטן התלים הללו קבורות ערים עתיקות. בכפר סולטאן טפה, למשל, נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות לוחות טין עם כתובות בשפות השומרית והבבלית. חלק מהלוחות שימשו כנראה לתרגולת כתיבה, מצויים בהם נוסחים שונים של עלילות
גלגמש ובין היתר מוזכרת בהם חרן.

חרן הקדומה ישבה על צומת דרכים חשוב, וממנה הגיעו לבבל, לארץ החיתים, לחַלֶבּ שבסוריה
ולחוף הים בקרבת אנטיוכיה. מי לא ניסה לשלוט בה: אשורים, בבלים, כשדים, פרסים ועוד. אפילו
בימי השלטון הרומי היתה בה מושבה של חיילים.

האתרים המעניינים בחרן כוללים את שרידי המסגד המפואר, שבנה הח’ליף מרוואן השני בסוף
המאה השמינית, ואת שרידי חומת הלבנים שהקיפה את העיר, ובה קבועים שמונה שערים. ועם
זאת, החפירות הארכיאולוגיות החלקיות שנערכו במקום לא חשפו עדיין את תפארתה ואת גדולתה
של העיר בימי קדם.

מראש התל שעליו נמצאת חרן אפשר להבחין בעוד 31 תלים שעליהם יושבים כיום כפרים רבים.
קרבתם זה לזה ממחישה את ההתיישבות הצפופה שהיתה סביב חרן בימי קדם. בשולי התל
יושבים שלושה כפרים המהווים מוקד לביקור.

תושביה של חרן של ימינו הם ערבים, צאצאי נוודים מהאזור, שעוסקים בחקלאות וגרים בבתי בוץ
מיוחדים עם כיפות מחודדות. בלילות הקיץ החמים אפשר לראות אותם יוצאים מבתיהם וישנים
במיטות מיוחדות תחת כיפת השמים.

סכר אתא טורק

בדרך מאורפה לקאחטה/קאהטה, עברנו ליד סכר אתא טורק- פרוייקט ענק על נהר פרת. זוהי יצירת אנרגיה אלקטרו-מגנטית . הסטת מי הפרת משפיעה על מצב המים בסוריה ובעיראק. המים משמשים גם לצרכי השקיה, כולל מנהרה תת קרקעית.
סכר אתאתורכ (Ataturk Baraji).סכר זה הוא רק אחד מסכרים רבים, שנבנים במסגרת פרויקט דרום אנטוליה, מפעל אדיר ממדים שיזם אתאתורכ לפיתוח האזור .

באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, הוקם בהוראתו של אתא תורכ משרד שייעודו היה לבדוק את האפשרויות להקמת תחנות כוח להפקת חשמל על נהרות תורכיה. מאז אותה יוזמה הוקמו (או נמצאים בשלבי הקמה) 193 סכרים ברחבי המדינה, המאפשרים מלבד ייצור חשמל גם השקיית שטחים חקלאיים. המים מסכר אתאתורכ, למשל, משקים את מישורי חרן המדבריים באמצעות שתי מנהרות להזרמת מים.

הסכר הוא חלק מתוכנית גדולה יותר – פרויקט דרום אנטוליה (GAP – Guneydoge Anadolu Projesi). שטחו של הפרויקט אדיר הממדים, שגובל בדרום בסוריה ובדרום-מזרח בעיראק, מגיע ליותר מ-75 אלף קילומטר רבוע, שהם כעשרה אחוזים משטחה של תורכיה (ופי שלושה משטח מדינת ישראל). בתחומו של המפעל נכללות שבע ערים: אדיאמאן, בטמן, גזיינטפה, מרדין, סיארט, שנליאורפה ודיארבאקיר, ויישובים קטנים רבים.

הוא כולל כחמישית מהשטח המתאים לחקלאות בתורכיה, שאותה אמור הפרויקט להפריח. הפרת והחידקל (Tigris), הנהרות שעליהם נבנה הפרויקט, מגיעים מההרים ועוברים בשטחים השחונים שבדרום אנטוליה, בדרכם אל המפרץ הפרסי. הסכרים ישנו את התמונה.

לפי התוכניות יכלול הפרויקט 22 סכרים, מתוכם שבעה גדולים, ו-19 תחנות כוח. חמישה סכרים נבנו על הפרת: קבן, קאראקאיה, אתאתורכ, בירצ’יק, וכרכמיש, שנמצא עדיין בהקמה. בשלב השני של הפרויקט נכלל נהר החידקל, שעליו נבנים שני סכרים גדולים: ג’יזרה, שבקרבת הגבול עם סוריה, וסכר איליסו.

השלטונות מעוניינים לקדם את תושבי חבל הארץ הנרחב הזה במעבר חד ומהיר לעידן מודרני יותר. אלא שלקדמה יש גם מחיר: מילוי המים בסכרים מביא להצפתם של הרבה מאוד יישובים, ותושבים רבים נאלצים לצאת מבתיהם ולפנותם. משום כך כולל הפרויקט הקמת יישובים לאוכלוסיית הכפרים שפונתה ולנוודים באזור. כך נבנו מרכזים עירוניים, חוות חקלאיות ומפעלי תעשייה שונים. החשמל לערים, לכפרים ולמפעלים מגיע מהתחנות ההידרו-אלקטריות שנבנו בצמוד לסכרים.

קאחתא

ישנו במלון בשם NEMRUT 2000 . הגענו מאד מאוחר ולאחר ארוחת הערב הלכנו לישון.
מזג האויר היה מאד חם – למעלה מ-42 מעלות, אך יבש.

יום שלישי – קאחטה – דיארבכיר – מרדין – 22.6.2008

נסענו באמצעות דולמושים להר נימרוד הגדול או בלשונם :הר נמרוט.לפני שטיפסנו לפיסגת ההר עשינו חניה לשתיית תה לפני הטיפוס. הטיפוס לא היה קל כי הפיסגה היתה תלולה. פיסגת ההר הינה תוספת מלאכותית להר. בהר זה היו מקדשו וקברו של מלך קומגנה- ממלכה קדומה ביותר ששם מלכה היה אנטיוכוס והוא אשר בנה את המיקדש עם פסלי ענק. הוא בחר להיקבר על פיסגת הר נימרוד. במקום תבליטי אבן ופסלים ענקיים אשר איבדו את ראשיהם ברעידת אדמה.
במקום ישנו טומולוס (גל אבנים שנעשה בידי אדם) בשם קאראקוש (Karakus, הציפור השחורה), שממנו נשקפים במלוא הדרם הר נמרוד ונהר צ’נדֶרֶה (Cendere).

סביב הטומולוס נבנו ארבע קבוצות עמודים שגובהם תשעה עד עשרה מטרים. בראשם הוצבו פסלי משפחת המלך ובצִדם פסלי נשרים (היחידי שנותר עדיין חסר ראש). ערמת האבנים מכסה את קברם של בני משפחת המלוכה. את הקבר בנה מיתרידאטס השני, בנו של אנטיוכוס הראשון, לזכר אחותו לאודיקה.
ההר הינו חלק מרכס הרי האנטי טאורוס.
מפסגת ההר, שנישא לגובה 2,150 מטר מעל פני הים, נשקף נוף אגן נהר הפרת וההרים הגבוהים. המבט המרהיב והפסלים הענקיים שמסביב למקדש, המגיעים לגובה עשרה מטרים.
הכתובות הרבות באתר מספרות על בניית המקדש, אך עד היום, גם לאחר מחקרים שנערכו במקום, לא הצליחו לפתור את התעלומה: היכן המסדרון שהוביל אל חדר הקבורה.

על הטרסה הצפון-מזרחית נבנה המקדש הגדול ממול לקרני השמש בזריחה. שם הוצבה שורת פסלי ענק, השוקלים עשרות טונות, שמסודרת כך מדרום לצפון: אריה, נשר, אפולו, טיכֶה (אלת הפריון), זאוס, אנטיוכוס, הרקלס, ואחריהם שוב נשר ואריה.

למרגלותיהם הוצבו ארבעה פסלי אנטיוכוס, ומשני צדי המקדש הועמדו פסלי “האבות הקדמונים” של ממלכת קומגנה. הרחבה המרוצפת שממול לפסלים שימשה מזבח, כנראה לפולחן האל מיתרס.

ממלכת קומגנה

קומגנה הייתה ממלכה הלניסטית עצמאית קטנה בדרום מרכזה של אסיה הקטנה במשך 235 שנים, החל בשנת 163 לפנה”ס ועד שנת 72, עת הפכה לפרובינקיה רומית שנשאה את אותו השם. הממלכה השתרעה בעמק נהר הפרת, באזור נפת אדיאמן בטורקיה של ימינו. בירתה הייתה סַ‏מוֹ‏סַ‏טַ‏ה (ארמית שימשטה – “של השמש”) וחורבותיה השתמרו סמוך לעיירה המודרנית סמסט (Samsat) עד שהוצפו על ידי האגם המלאכותי שנוצר כתוצאה הקמתו של סכר אטאטורק. העיר נקראה גם אנטיוכיה בקומגנה .
לממלכה לא נודעה השפעה רבה מעבר לתחומיה, והיא ידועה בשל מקדש הקבורה המגלומני ורב-ההוד שהקים אחד ממלכיה ובשל כך ששרדה ושמרה על עצמאות חלקית עד לאמצע המחצית השניה של המאה ה-1
עמק הפרת שימש מאז ומתמיד כמקום יישוב וכצומת דרכים, והחתים ישבו באזור בתחילת האלף הראשון לפנה”ס לכל המאוחר. במקום היו מכרות כסף, עופרת ונחושת, ונמצאו שרידי לתנורים ששימשו להתכת מתכות. קומגנה נזכרה לראשונה בכתבים אשורים במאה ה-9 לפנה”ס בשם “קומוהו” (Kummuhu). תושביה חויבו בתשלום מיסים לאשור עד שבתחילת המאה ה-8 לפנה”ס הם התקוממו כנגד שלטונם של האשורים, וסרגון השני מלך אשור סיפח את האזור בשנת 708 לפנה”ס.
לאחר תקופת שלטון בבלית קצרה שנמשכה כ-50 שנה, השתלטה הממלכה האחמנית הפרסית על האזור באמצע המאה ה-6 לפנה”ס והחזיקה בו עד שנת 331 לפנה”ס, עת כוחותיו של אלכסנדר הגדול מוטטו את האימפריה הפרסית, וקומגנה הייתה לחלק מהעולם ההלניסטי. עם חלוקת האימפריה של אלכסנדר הגדול בין יורשיו, נשלט האזור בידי בית סלאוקוס עד שנת 163 לפנ לפנהה”ס.
אנטיוכוס הראשון תאוס לוחץ את ידו הרקולס

5

בשנת 163 לפנה”ס, הרים תלמי מלך קומגנה את נס המרד כנגד הממלכה הסלאוקית הנחלשת וביסס ממלכה עצמאית קטנה בקומגנה, אשר אימצה את התרבות ההלניסטית אל חיקה. בשנת 69 לפנה”ס הגיע הצבא הרומי אל גבולה של קומגנה ושם מצור על בירתה. עם זאת לפי ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן הופיעה ישות בלתי מוכרת שכל חייל שבא עימה במגע נשרף על נשקו[1]. הרומאים נסוגו ותוך עשור שנים הייתה קומגנה לממלכה היחידה באסיה הקטנה שנותרה עצמאית, בדיוק בקו חיץ שבין האימפריה הרומית והאימפריה הפרתית.
המלך הידוע מבין מלכי קומגנה היה אנטיוכוס הראשון תאוס (“אנטיוכוס האל” . אנטיוכוס הראשון תאוס מלך בשנת 64 לפנה”ס ומלכותו נמשכה עד 38 לפנה”ס. מיד עם עלותו לכס המלוכה הוא הבין כי לא לעולם חסד וכרת ברית עם גנאיוס פומפיוס מגנוס. בדרך זו הצליח לשמור על עצמאותה של ממלכתו תוך שהוא שומר על יחסים טובים גם עם הפרתים. אולם מפעלו הידוע ביותר היה הקמת מקדש וקבר מלכותי על פסגתו של הר נמרוט בגובה של 2,206 מטר. האתר מורכב משתי מערכות של פסלי אדם יישובים בגובה של עד 10 מטר, אחת מצידו המזרחי של תל מלאכותי בגובה של 49 מטר ובהיקף של 152 מטר, והאחרת מצידו המערבי. הדמויות הן של אנטיוכוס עצמו בחברת האלים, וגובה ראשי הדמויות לבדם הוא כ-2 מטר. אנטיוכוס הראשון תאוס מת בשנת 38 לפנה”ס, לא לפני שהצליח להדוף את התקפתו של מרקוס אנטוניוס. הוא נקבר במקדש שהקים על הר נמרוט- בצידו המערבי. המקדש המזרחי היה לזריחה והמקדש המערבי – לשקיעה. היה פנתיאון אלים משותף למזרח ולמערב.
במרכז הוצב פסלו של זאוס ובהמשך אלים שונים. בין שני המקדשים ישנן סטלות עם סצינות שונות.
המלך אנטיוכוס הראשון היה נצר לאלכסנדר מוקדון וגם לדרוויש הפרסי.- בן לשתי ממלכות הענק של אותם הימים.
הממלכה המשיכה לשמור על עצמאות יחסית כמדינה וסאלית של רומא עד שבשנת 72 לספירה סופחה קומגנה לאימפריה הרומית והייתה לפרובינקיה.
המקום התגלה רק במאה ה-19.
במקום, בין היתר היו עמודים עגולים ענקיים. אחד העמודים נקרא “דקסוס”- שפרושו לחיצת יד. המלך
לחץ את ידי האלים.
המראה ממרפסת מקדש אנטיוכוס הינו מרהיב. מכל צידי המקדש ישנו נוף מרהיב – פנורמי של כל
האזור.הרים ומים.

במקום ראינו שמיר קוצני הגדל בסביבה לחה וקרה. בארץ הוא גדל בתל-דן, דומה מאד לשיזף. בישראל יש צמחים תורכיים- בחרמון ובגבול הדרומי.

על פיסגת הר נימרוד הגדול היה קר ורוח.כאשר ירדנו מהפסגה והגענו לבית התה היתה קבוצה נוספת
של “פגסוס”. בקבוצה פגשתי את אהרון יוספון שהיה מורה להתעמלות של הבנות ב”ניצנים”. בהמשך פגשתי שם את סבינועם (סבי) שעבד איתי.

כאשר ירדנו והמשכנו לכיוון דיארבכיר –היה מאד חם.
היתה נסיעה די ארוכה. בדרך עצרנו באזור בו היה חלק קטן מנהר פרת, עם גשר נבנה בימי הרומאים –193-211 אחרי הספירה.בנפול קומגנה הרומאים לקחו אבנים מהמקדש לבניית הגשר.

המשכנו בדרך היורדת לעבר נהר צ’נדֶרֶה, שמנקז את המורדות המערביים של הרי האנטי-טאורוס. זרימתו יצרה קניון עמוק, ובנקודת יציאת הנהר מהקניון נבנה בתקופה הרומית גשר, שלמרבה ההפתעה עדיין משמש לתחבורה. כתובת שחקוקה על הגשר מספרת כי הוא נבנה בימיו של הקיסר ספטימיוס סוורוס.

משני צדי הגשר הוצבו ארבעה עמודים, לציון בני משפחתו של הקיסר: שני העמודים הדרומיים לקיסר ולאשתו יוליה דונה, ושני העמודים מצפון לבניו – גאטה וקרקלה. לאחר שקרקלה רצח את גאטה ועלה לשלטון, ציווה להסיר את העמוד שציין את אחיו. בסופו של דבר סיים קרקלה את חייו למרגלות חומות חרן (Haran), כשאחד מפקודיו דקר אותו למוות. בשנים הקרובות, עם סיום בנייתו של הסכר על הנהר, יוצף האזור ועימו הגשר הרומי.

טרם הגיעונו לגשר ראינו מערה פתוחה שלמטה היו מים, משפחה עשתה פיקניק ובחלל המערה קיננו ועפו סיסים ועורבי מדבר. בהמשך ראינו עצי פיסטוק שאמי. (תמונות) בדרך עברנו גם במקום מקסים שהיה בגובה, אך ירד גם למטה, היו שם מים וצמחיה יפה ומשפחות עשו פיקניק. המקום נראה כמו נווה מדבר.(תמונות) .
חיכו לנו שעתיים נסיעה מאזור קאחטה לדיארבכיר כאשר מדריכנו אייבי שמע שניתן לחסוך זמן ולעלות על מעבורת. עשינו שינוי בתכנית ובכן חווינו גם חווית מעבורת בתורכיה. היתה חוויה לראות איך המעבורת מעמיסה 2 משאיות מלאות שקים, 2 אוטובוסים (שלנו) ועוד הרבה מכוניות. האוטובוסים תימרנו ובדוחק רב הצליחו להיכנס. אנחנו נדחסנו עם אנשי הקבוצה השניה של “פגסוס” על סיפון אותה מעבורת. האמת שדי פחדתי מעומס יתר ומתאונה בעקבות כך אך המעבר צלח בשלום ואנו צברנו חוויה נוספת. אילנה ואני התיישבנו על רצפת המעבורת , ניסינו לקהל מעט צל (תמונות).
חיסכון בזמן – לא היה משהו כי כל ההליך היה למעלה משעה ורבע. אך זו היתה חוויה.

דיארבכיר

בסוף אותה דרך ארוכה הגענו אחה”צ לדיארבכיר – עירם המרכזית של הכורדים בתורכיה. הם מייחלים שהיא תיהפך לבירת המדינה הכורדית בבוא היום.

שוכנת באזור , שטוח ומדברי למחצה. זוהי עיר קדומה השוכנת בשולי מסופוטמיה. הביקור במזרח תורכיה איפשר להכיר את מסופוטמיה בין הפרת לבין החידקל, מכיוון שמקור שני נהרות ענק אלה הוא בתורכיה משני המוקדים הראשיים של ערש התרבות האנושית. רובה של מסופוטמיה כלולה היום בגבולות- תורכיה, סוריה ועיראק.

דיארבכיר שוכנת על גדות החידקל. הגענו לעיר העתיקה של דיארבכיר.העיר מוקפת
חומה, ארוכה – השניה בגודלה . חומותיה של העיר העתיקה עשויות אבני בזלת שחורות.
בסיס החומה נבנה בתקופה הרומית- 315 לספירה. נבנתה על תוואי דרך עתיק בן 1500 שנה.
בחומה יש מנהרה. בחומה 4 שערים- שער דרומי- מ ר ד י ן.
ביקרנו במסגד המרכזי העתיק – החולש על כל העמק הפורה של נהר החידקל. המראה הנשקף מלמטה –ירוק ויפה. העיר העתיקה היתה מלוכלכת. הוזהרנו מגנבים בעיר זו.

ביקרנו בחאן שהפך לבית מלון מאד יפה ומי וחד. במקום מסגד גדול שנבנה בהשפעה סורית ב-1091 – נבנה על בסיס של כנסיה. יש האומרים כי בבסיס- היה מקדש פגאני .

ביקרנו בשוק שלהם – לעת סגירה ביום ראשון.בעיר אבטיחים הידועים בגודלם הרב. הרוב היה סגור. ראינו את תעשיית גבינות שלהם . היה להם מין פיתה שנאפתה במקום –טריה וטעימה.

מדיארבכיר המשכנו בדרכנו לעיירה מ א ר ד י ן.

שמה העתיק של מרדין הינו מרידה. מרדין שוכנת בקרבת הגבול עם סוריה, וביתה של קהילה נוצרית – אשורית גדולה
לעיר הגנה טבעית –שרשרת הרים מסביב. על פיסגת אחד ההרים יש מתקני האזנה של הצבא.
בראש הביצורים נמצאה כתובת של שליט אשורי מ1800 לפנה”ס. העיר היתה מאד קשה
לכיבוש בשל הביצורים הטבעיים. נכבשה רק פעם אחת.
הגענו למלון מפואר בשם YAY GRAND HOTEL , מחוץ למרכז העיירה. היתה שם “חפלה”. הזמינו את פנינה ואותי להיכנס. נכנסנו מבויישות וצילמנו אותם רוקדים ריקודי מעגל, גם את התזמורת צילמנו. הם היו מאד אדיבים והזמיננו לשבת, אך סרבנו בנימוס. לא ראינו חתן כלה והתקשורת היתה לא קלה בשל העדר שפה. ניסו להסביר לנו בשפת הסימנים ולקחו
אותנו לפינה באולם שם היתה מיטה זוגית (ריקה). קרוב לוודאי שזו היתה מסיבת ברית ולא חתונה.
מדריכתנו המקומית הנאמנה גרשן הסבירה לנו שהם מגישים רק ממתקים ועוגיות בחתונות ולא נותנים ארוחה.

זה המלון היחיד בטיול שהיתה בו בריכה אך לא יכולנו להינות ממנה כי נסגרה טרם הגעתנו ונפתחה אחרי עזבנו.
היינו מאד עייפים ולא במרכז העיר כך שלא היה היכן להסתובב בלילה.

יום רביעי – מרדין – מידיאט – חסן כיף- טאטוואן- 23.6.2008

בעיר כנסיה סורית אורתודוכסית מהמסדר היעקוביני.

בבוקר ביקרנו במינזר סורי-יעקוביאני- דיר זעפרן. שמו ניתן לו עקב היותו בנוי מאבן אדומה.שער המנזר היה יפה מאד מרדין הינה עיירה חמודה עם רחובות קטנים. בתי העיר מאופיינים בצבע צהוב, המבנים גדולים- מבנים נוצרים.
המנזר בנוי גבוה וחולש על נוף מרהיב ממנו נראה חבל מסופוטמיה הפורה-על גבול סוריה.(תמונות)
במנזר גם מדרסה מהמאה ה-14 – ללימודי איסלאם ומדעים. בשלב מסויים האיסלאם דחק את לימודי המדע והתרכז בדת.

במנזר היו גברים. הוא נבנה על מקדש זרטוסטרא מהמאה ה-5-6 לפנה”ס.
חיים בו 40 איש . הפטריארך הסורי ישב בו, אך עבר לסוריה.
יש בו גם בית יתומים ששוהים בו 15 ילדים.
(זהו המנזר בו פגשנו מלצר צעיר דובר מס’ שפות בינהן ערבית ואנגלית.סיפר שהוא
, עומד להתגייס לצבא התורכי ולשרת במרמריס- כל זאת גיליתי עת ישבנו עם הקבוצה לשתות “תורקיש צ’אי”.

במקום גם מקדש אל השמש מ-500 לפנה”ס . המנזר נבנה 1000 שנה מאוחר יותר.
במקום אבנים באורך 2 מטר המונחים באלכסון ונראה כאילו התיקרה ישרה.- אין
קשתות.

במקום גם קברים הפונים מזרחה. המקום התחיל כבית חולים ורק במאה ה-13 הפך לאתר קבורה.

ברחוב ראינו בית דואר- בית שהיה שייך למשפחת סולטאן ב-1890. מ-1953- משמש
כבית דואר.

כנסיית חנינה – הקדוש חנניה

כנסיה מהמאה ה-5 לספירה. במקום קישוטים מקוריים , 3 תפילות ביום, תפילה בארמית.
יעקובס ברדוס מאורפה היה המנהיג של הזרם היעקוביני .

הכנסיה היעקובינית מונה כ-7 מליון איש בכל העולם. 250,000 בתורכיה, 2.5 מליון בהודו וכ-300 משפחות בירושלים.
במנזר היה דגם מוקטן של המנזר עשוי גפרורים שנעשה ע”י הנזירים במקום.

הצלב של מסדר זה מאופיין בכך שכל קצה של הצלב הינו בצורת תלתן.

חסאן כיף- על גדות החידקל – DICLE בתורכית, TIGRIS- – באירופאית

משם המשכנו בנסיעה לעיירה חסאן כיף היושבת על החידקל. חסן כיף, הינו כפר ומצודה ששלטו על הגשרים שחצו את הנהר. סכר ההולך ונבנה על החידקל יגרום בעתיד הקרוב להצפת האזור במי אגם מלאכותי, והכפר ייעלם מתחת למים. חבל מאד, מקום מאד יפה ומיוחד.

בחסאן כיף מערות חצובות בסלע ההררי , פעם גרו בהן . חלק מהמערות הינן בנות כ-5000 שנה. טיפסנו בחום היוקד על הכיף , ראינו את המערות שנוצרו מאבן לבנה- נראית אבן גיר. הנוף מלמעלה מרהיב – נהר החידקל, גשר ישן,
סוכות המהוות מסעדות על גדות החידקל. בקיצור – גן עדן. רק החום כפח עלינו.

על הכיף מבצר ביזנטי מהמאה ה-4. התורכים הגיעו בגלים במאה –12-13 . עותמן
הצליח לקבץ קבוצות תורכיות ליישוב אחד.

חסן כיף ומערכת הסכרים

באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, הוקם בהוראתו של אתא תורכ משרד שייעודו היה לבדוק את האפשרויות להקמת תחנות כוח להפקת חשמל על נהרות תורכיה. מאז אותה יוזמה הוקמו (או נמצאים בשלבי הקמה) 193 סכרים ברחבי המדינה, המאפשרים מלבד ייצור חשמל גם השקיית שטחים חקלאיים. המים מסכר אתאתורכ, למשל, משקים את מישורי חרן המדבריים באמצעות שתי מנהרות להזרמת מים.

הסכר הוא חלק מתוכנית גדולה יותר – פרויקט דרום אנטוליה (GAP – Guneydoge Anadolu Projesi). שטחו של הפרויקט אדיר הממדים, שגובל בדרום בסוריה ובדרום-מזרח בעיראק, מגיע ליותר מ-75 אלף קילומטר רבוע, שהם כעשרה אחוזים משטחה של תורכיה (ופי שלושה משטח מדינת ישראל). בתחומו של המפעל נכללות שבע ערים: אדיאמאן, בטמן, גזיינטפה, מרדין, סיארט, שנליאורפה ודיארבאקיר, ויישובים קטנים רבים.

הוא כולל כחמישית מהשטח המתאים לחקלאות בתורכיה, שאותה אמור הפרויקט להפריח. הפרת והחידקל (Tigris), הנהרות שעליהם נבנה הפרויקט, מגיעים מההרים ועוברים בשטחים השחונים שבדרום אנטוליה, בדרכם אל המפרץ הפרסי. הסכרים ישנו את התמונה.

לפי התוכניות יכלול הפרויקט 22 סכרים, מתוכם שבעה גדולים, ו-19 תחנות כוח. חמישה סכרים נבנו על הפרת: קבן, קאראקאיה, אתאתורכ, בירצ’יק, וכרכמיש, שנמצא עדיין בהקמה. בשלב השני של הפרויקט נכלל נהר החידקל, שעליו נבנים שני סכרים גדולים: ג’יזרה, שבקרבת הגבול עם סוריה, וסכר איליסו.

השלטונות מעוניינים לקדם את תושבי חבל הארץ הנרחב הזה במעבר חד ומהיר לעידן מודרני יותר. אלא שלקדמה יש גם מחיר: מילוי המים בסכרים מביא להצפתם של הרבה מאוד יישובים, ותושבים רבים נאלצים לצאת מבתיהם ולפנותם. משום כך כולל הפרויקט הקמת יישובים לאוכלוסיית הכפרים שפונתה ולנוודים באזור. כך נבנו מרכזים עירוניים, חוות חקלאיות ומפעלי תעשייה שונים. החשמל לערים, לכפרים ולמפעלים מגיע מהתחנות ההידרו-אלקטריות שנבנו בצמוד לסכרים.

סיפורה של העיירה חסנכייף (Hasankeyf), השוכנת על הכביש ממרדין לבטמן, עשה דרכו לכותרות. עם סיום בניית סכר איליסו (כנראה ב-2006), יוצפו עיירות וכפרים רבים לאורך הנהר, ובהם חסנכייף. תושבי העיירה ייאלצו לנטוש את בתיהם לעבור למקומות מגורים אחרים. בניסיון להילחם בגזרה ארגנו התושבים כנס מדעי, שנועד להבליט את חשיבות נכסי התרבות שמצויים בסביבת העיירה. מאמרים רבים המצדדים בשמירת נכסי התרבות הללו פורסמו בעיתונות התורכית ומחוצה לה.

חסנכייף בנויה על מצוק בגדה הדרומית של נהר החידקל. בחלקו העליון של המצוק נחשפו שרידים החל מהתקופה הרומית. לאחר הכיבוש הערבי ב-640 נקראה העיר חיסן-קייפה (Hisn-Kayfa, מצודת המצוק). במאה ה-12 הפכה לבירת האַרתוּכּים, והם שבנו את הגשר ששרידיו נראים ליד הגשר המודרני. מ-1232 שימשה העיר משכן לשושלת האיובית-כורדית, עד לכיבוש העות’מאני.

בעיירה מצויים שרידים ייחודיים של מבני קבורה, מסגדים ומבנים מימי הארתוכים; על המצוק נבנה ארמון השליט, שחלקו נשמר עד היום; בגדה הצפונית של הנהר עומד קבר מונומנטלי, מעוטר באריחי חרסינה צבעוניים, ובו קבור שליט האיובי זייאן אל-עבדין, מצאצאיו של צלאח א-דין המפורסם. במטרה לשמר את כל העושר הזה עורכות זה 15 שנה משלחות ממדינות שונות ובמימון בינלאומי מחקרים ארכיאולוגיים, המתעדים את השרידים לאורך שני הנהרות בטרם יוצפו במים.

בינתיים, השילוב בין המים השוצפים בירוק ובכחול לבין בתיה הצהובים והאדומים של חסנכייף, שנבנו במעלה המצוק, מקנה לעיירה צבעוניות וססגוניות. רבים פוקדים אותה, באים לעודד את התושבים, אולם כמעט לכולם ברור שהקדמה והפיתוח יכריעו וכי גורלה של העיירה נחרץ.

חלק מהתושבים עזבו כבר את המקום. הבודדים שנשארו ממשיכים לשבת כמנהגם בבתי התה על הנהר הזורם, מעבירים את הזמן בעישון נרגילה, בשתיית תה ובשיחות חולין. מבט על התושבים מזכיר תמונות מהמחזה של סמואל בקט “מחכים לגודו” – כולם מחכים.

ירדנו מהכיף ואייבי מדריכנו הנאמן לקח אותנו ל”מסעדה” על גדות החידקל. על המים- בגובה- היו סוכות
ובהן מיטות כמו המיטה בחארן שישנים עליהן בקיץ על הגג. על המיטות שטיחים וכריות ובאמצע שולחן.
כדי להגיע ל”מיטה” היה עלינו להיכנס למים ולעלות על סולם. כמובן שמאלתרים כדי לא להיות במים, נעזרים באבן גדולה או בכסא על מנת להגיע לסולם.
כעת היה עלינו להזמין אוכל – אחת האפשרויות – והמועדפת על ידנו – היתה דגים. המילה לדגים בתורכית
היא BALIK/. אם רצית דג מהנהר עליך לבקש A LA BALIK. קיבלנו דג מהנהר – דג שיבוטה, עשוי עלהאש, טעים להפליא ומשביע מאד בתוספת ירקות על האש וסלט. היה טעם גן עדן ותחושה של התחברות
לסיפורים של יוצאי עיראק על היציאות לחידקל.

יאיר רבינוביץ מהחבורה הירושלמית הוכיח את גזעיותו, ובעוד אייבי מנסה לשווק “איירן” (משקה יוגורט) –יאיר
נשאר בתחתוניו וקפץ למים. אתי לא השאירה אותו הר בה זמן לבד והלכה אחריו (הנצחתי בתמונה).
בקיצור- בעבורי זו היתה אחת מפסגות הטיול!!! התרגשתי מהעובדה שהייתי על גדות החידקל- מעולם לא תארתי
לעצמי שאגיע לשם, גם החיבור לשורשים וגם חברתם הנעימה של אדמונד ואילנה. אבל כל דבר טוב צריך להסתיים.

ומם המשכנו בנסיעה לעיירה טאטוואן. הגענו למלון KARDELEN.
לאחר ארוחת הערב טיילנו מעט ברחובות, מרבית החנויות היו סגורות. שם מצאתי מלחיות לעופרה

Turkey

יום חמישי- טאטוואן- וואן. – 24.6.2008

בבוקר יצאנו מטאטוואן ושמנו פעמינו בדולמושים להר נימרוד הקטן .
מעל העיירה טאטוון מתנשא הר הגעש(רדום) נימרוד הקטן אשר בלועו נמצא אגם וואן., נביעות תרמיות ומעין סאונה טבעית של קיטור הפורץ מבטן האדמה.
נימרוד היה גיבור חיל ולכן הרבה אתרים נקראים בשם זה.

אגם ואן שכן בליבה של ממלכת אררט (אוררטו) הקדומה, ממלכה חזקה, שקיימה מערכת יחסים מורכבת עם שכנתה הגדולה מדרום – אשור. בירת הממלכה הזו הייתה בטושבה, עיר קדומה ליד ואן, שבה נחשפו שרידים רבים: ביצורים, קברים וכתובות אוררטניים

אגם וואן הינו סכר טבעי להתפרצות הר געש שנסגר ע”י לבה. גודלו כ-3700מ’. תהליך ההתפרצות יצר קערה (קלדרה-CALDERA )- שפרוש המילה:סיר בישול- קערה גדולה. בפעילות וולקנית יש מוקדי חום. יש פיעפוע של מים חמים- לכן ראינו שם גם אגמים קטנים בצבע ירוק שהינם אגמונים עם מים חמים. כאשר הטמפרטורה יותר גבוהה יש יותר אצות ולכן המים ירוקים. המים לא חילחלו ונוצר אגם. מימיו אינם מתוקים –הם מלוחים. בשל כניסה של מים מתוקים לאגם (מהפשרת השלגים) רמת המליחות נשארת קבועה. יש בהם רק סוג אחד של דגים. במקום מצאנו פריחה מאד יפה, ראינו גם ערער וצפצפה.

על הר נימרוד הקטן ראינו אבני בזלת שחורים ומבריקים בשם OBSIDIEN – זוהי זכוכית וולקנית. אבן צור ואבן אובסידן יכולות לחתוך.זהו חומר מאד קשה.
בהסטוריה הכינו מהם חרבות אבן. אובסידין נמצא גם בנגב המערבי , בדיקות מזהות את החומר מאזור זה.

חזרנו לאוטובוסים ונסענו סביב האגם לאורך גדתו הדרומית של אגם ואן משם הפלגנו בשעות הצהריים לאי קטן בשם אחטמר, שעליו נמצאת כנסייה ארמנית שלמה מהמאה העשירית לספירה. קירותיה החיצוניים (זה ייחודה)של הכנסייה מעוטרים בתבליטים של מחזות/סיפורים מקראיים.

הפרסקו בפנים נשארו די שמורים. לכנסיות הארמניות צורות שונות. מה שמאפיין כנסיות ארמניות – קישוטי אבן- תבליטים – רבים מאד.
איפיון נוסף הינו כיפה קישוטי תקרה. אין לכיפה כל תפקיד פונקציונלי.
במקום מגדל פעמונים למבואה שהינה תוספת מהמאה ה-19.
הכנסיה הינה קטנה, אך עם גובה עצום. הכנסיה ממוקמת על האי שכבר במאה ה-6 היה בו מנזר.

חזרנו בהפלגה לתחנה באגם וואן. אכלנו צהרים במסעדה. גם הפעם הזמנו “A LA BALIK”
אבל הפעם קיבלנו פורל קטן ולא דג נהרות. היה נחמד בחברת אילנה ואדמונד.

על גדות אגם ואן היה הקרב המכריע שפתח את אנטוליה בפני התורכמנים – הסלג’וקים

ממלכת אוררטו (אררט)

בערב הגענו לממלכת אוררטו( השם אשורי), מוכר כאררט.האוררטים אינם שמיים, אלא חוריים.
הממלכה התקיימה 300 שנה. מ-600-900 לפנה”ס.
היתה אחת הממלכות החזקות באזור. לבסוף נכנעה לאשורים

Turkey

וואן

ימת ואן

מסביב לעין הכחולה
באזור ימת ואן פרחו במשך אלפי השנים האחרונות תרבויות רבות. אוררטים, סלג’וקים וארמנים, כולם חיו פה והשאירו אחריהם שרידים חקוקים בסלע

כתבה: ניצן שריג

בדרום-מזרחה של תורכיה נמצאת ימת ואן (Van), מקווה המים הטבעי הגדול במדינה. כאן, בימה ובסביבתה, התרחשו כמה אירועים מרכזיים בתולדות הארץ: עליית האימפריה האוררטית המפוארת, כיבוש אסיה הקטנה על ידי הסלג’וקים, עלייתה ונפילתה של ממלכת ארמניה ותחיית הלאומיות הכורדית.

הבאים אליה ממערב, מאנטוליה הצחיחה למחצה, חווים את התחלפותו ההדרגתית אך הדרמטית של הנוף הערבתי בהרים שפסגותיהם מיתמרות לגובה 4,000 מטר ויותר מעל פני הים. ארבע שעות נסיעה מעייפות מדיארבאקיר (Diyarbakir) עוברות בדרך מרובת בורות המוליכה אל טטוואן (Tatvan), ובסופן מתגלים מי התכלת של ימת ואן. הימה שוכנת בגובה 1,646 מטר מעל פני הים, משתרעת על שטח של כ-3,700 קילומטר רבוע וניזונה בעיקר ממי הפשרת השלגים הזורמים מפסגות ההרים הסובבות אותה ככתר מלכות.

הסלג’וקים באים
טטוואן היא עיר תעשייתית משמימה שיתרונה הבולט (ויש שיאמרו היחיד) הוא מיקומה לחופי ימת ואן.

כעשרים קילומטר מצפון לטטוואן מתרומם לגובה של 1,676 מטר מעל פני הים הר הגעש נמרוד דא (Nemrut Dagi. הר נוסף בשם זה נמצא ממערב לכאן, ראו “נמרוד, אורפה וחרן”). ברוב חודשי השנה הדרך אל ההר חסומה בשלג ובבוץ, אך ביולי-אוגוסט אפשר לנסוע ממרכז טטוואן בדולמוש (מיניבוס) המגיע עד למכתש ולהמשיך משם ברגל עוד כשלושה קילומטרים.

לוע ההר מרשים, שבעה קילומטרים קוטרו, ובחלקו המערבי פרושה ימה של מים מתוקים שעוטפת אותה צמחייה ירוקה, ניגוד לצבע השחור של ההר. מימיה של ימת נמרוד צוננים מאוד, אך יש בה גם נביעות של מים חמים. בקיץ אפשר לפגוש כאן יורוק (Yuruk), נוודים המטפסים במעלה ההר עם עדריהם, כפי שעשו אבותיהם התורכּמֶנים.

כארבעים קילומטר מצפון-מערב לטטוואן, על הכביש הראשי המקיף את הימה, נמצאת אהלט (Ahlat). בין בתיה החדשים של העיר מבצבצים חרוטיהם המעוצבים של קברי הסלג’וקים. הללו, בני שבטים מוסלמיים ממרכז אסיה, הביסו בשנת 1071 את חילות הקיסר הביזנטי. במשך הזמן הם ביססו את ממלכתם ברוב שטחי אסיה הקטנה, אך באמצע המאה ה-14 היא התפוררה.

בקברים, הנקראים קומבט (Kumbet), נטמנה עילית החברה הסלג’וקית. הם חולקו לשניים: חלל תת קרקעי ששימש לקבורה, וחלל עליון, דמוי מסגד, ששימש לתפילה ובו מצבה מסוגננת. הקירות הפנימיים עוטרו בציורי פרסקו וסטוקו, ומבחוץ הם צופו באריחי קרמיקה בכחול וטורקיז.

שיני הזמן וההזנחה הותירו אך מעט לפלֵטה מכל העושר שהיה כאן, ובכל זאת מומלץ לבקר בכמה מהקברים: באולו קומבט (הקבר הגדול), הנמצא בכניסה לעיר מימין, ובצ’יפטה קומבט (הקברים התאומים). להשלמת התמונה כדאי לבקר גם בביינדיר טורבסי, שנבנה בימי העות’מאנים בהשראת האדריכלות הסלג’וקית. ביציאה הצפונית מהעיר נמצאים שרידי בית קברות סלג’וקי, ששימש לקבורת פשוטי העם. מצבותיו הנטויות על צדן מרשימות לא פחות מהקומבט המסוגננים.

גן עדן עלי אדמות

“ואן עלי אדמות כגן עדן של מעלה”, מהללת אמרה ארמנית את העיר החשובה לחופי הימה. אל גן העדן הזה מגיעים מטטוואן בשיט הנמשך כארבע שעות או בנסיעה האורכת כשלוש שעות בכביש המקיף את הימה מדרום.

ואן היא המרכז העירוני הגדול בדרום-מזרח תורכיה, וכמו בעבר, גם כיום היא צומת דרכים חשוב. שלט הדרכים ברחובה הראשי של העיר, המכוון מזרחה לאיראן ודרומה לעבר החבל הכורדי חקיארי (Hakkari), בואכה עיראק, מסמל להפליא את מרכזיותה.

כבר מרחוק, כשבאים אל העיר, אפשר להבחין בסמל שלה – צוק סלע הנדמה כעולה מהימה ובראשו מצודת ואן. מלמטה, מהעיר הישנה, נראית המצודה כגמל הכורע על רגליו, דימוי שהגיע לציורים היסטוריים וגם למזכרות תיירים בנות זמננו. הטיפוס אל המצודה מייגע מעט, אך מראות הימה והעיר הישנה הנשקפים מראשה מצדיקים את המאמץ, במיוחד כפי שהגענו-בשעת השקיעה.

במצוק נמצאים קבריהם של לפחות שלושה מלכי אוררטו (Urartu), אימפריה שהתבססה באזור והגיעה לשיאה במאות התשיעית עד השביעית לפני הספירה. כאן שכנה תושפה (Tuspa), בירת הממלכה. בתקופה העות’מאנית שימשה המצודה למגורי חיילים יניצ’רים (ששירתו בצבאות הסולטנים העות’מאנים). הם הותירו אחריהם מסגד, מדרסה וביצורים, ששרידיהם עדיין שם.

ביקרנו גם במוזיאון העירוני שברחוב ג’נגִיס ג’דֵסי, ממזרח לג’ומהוריית ג’דסי (Cumhuriyet Caddesi), רחובה הראשי של ואן. גולת הכותרת של המוצגים היא התכשיטים והכלים שהתגלו באתרים האוררטיים, בעיקר בארמון שבכפר שוושטפה (Cavustepe).
בצד תצוגה אתנוגרפית קטנה, המתייחסת למסורת האריגה הכורדית, מוצגת הגרסה התורכית למה שהתרחש כאן במלחמת העולם הראשונה: ואן נכבשה אז על ידי הרוסים, והתורכים מייחסים לארמנים שיתוף פעולה עם הכובש הזר.

עד 1915 היו הארמנים רוב אוכלוסיית העיר, כיום לא נותר מהם פליט. ובכל זאת, הארמנים “נוכחים נפקדים” בה. העיר הישנה שבה חיו עומדת בהריסותיה, כמצבה אילמת לקהילה שאיננה עוד. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהקימו התורכים את ואן החדשה, הותירו את הישנה למען שיעורי ההיסטוריה.

מנגל תורכי באי ירוק

במרחק של כשעת נסיעה ממרכז העיר נמצא האי אקדמר (Akdamar), מפניני האזור. הגענו אל מעגן הסירות. בסופי שבוע שטות משפחות תורכיות רבות אל האי; תמרות אש המנגל מסמנות את כיבושו על ידן.

בחודשים מאי עד יולי מתכסה האי בפריחה ושחפים מקננים במצוקיו. בלב כל היופי הזה עומדת הכנסייה של אקדמר, שנבנתה במאה העשירית בידי המלך הארמני גגיק, ששאף לפוש באי מטרדות השלטון. המבנה הקטן, בעל המגדל גבוה, מפתיע בעושר העיטורים שעל קירותיו החיצוניים. סביב הכנסייה מופיעים בתבליט אבן מבחר מסיפורי התנ”ך ומהמיתולוגיה הארמנית: דוד וגולית, אברהם ויצחק, אדם וחווה, יצורים דמוניים, וגם המלך גגיק עם דגם הכנסייה בידיו.

מאבק להכרה תרבותית
מדרום לעיר ואן, באזור ההררי שבין עיראק לאיראן, מתחילה ארץ המרדפים. מאז המאה ה-19 מנהלים הכורדים מאבק, לפעמים אלים, להגדרה עצמית או לפחות להכרה בשפה ובמורשת הכורדיות. התורכים רואים בהם “תורכים הרריים” ודוחים מכל וכל נסיונות אלה. נוכחותו הרבה של צבא תורכיה באזור מוציאה לפועל מסר זה. מיופיו של אזור ואן אפשר להתרשם גם בלי להתרחק מדי ולהסתכן בכניסה לכיסי העימות.

על הדרך הראשית המוליכה לחבל הכורדי חקיארי, לאחר שעוברים את מעבר ההרים קורבש (Kurbas) מגיעים אל הכפר שוושטפה. על גבעה מוארכת בנה במאה השמינית המלך האוררטי סרדורי השני ארמון לתפארת. שושלת האוררטים היתה אחת הממלכות שירשו את האימפריה החיתית הקדומה ונודעו במפעלי בנייה ומים אדירים. עימותים עם האשורים הובילו להתפוררותה בסוף המאה השישית לפני הספירה.

כ-53 קילומטר על הדרך הראשית משוושטפה, מתנשאת מעל סביבתה המצודה הכורדית המרשימה של הושאפ (Hosap). התורכים קראו לכפר גוזלסו (Guzelsu), כשהם שומרים על משמעות שמו הכורדי: “מים יפים”. השליט הכורדי סרי סולימאן בנה את המצודה במאה ה-17 להאדרת שמו ולביסוס שלטונו. מספרים שהיה כל כך מרוצה מהתוצאה, שציווה לכרות את ידי האדריכל כדי שלא יתכנן ויבנה מצודה דומה.

מגדל שער יפה ומסדרון דמוי מנהרה מובילים לפנים המצודה. בימיה הטובים כללה המצודה מאות חדרים, מבני חמאם ומדרסה, אך כיום לבד מכר מרעה לבקר שגדל בכפר לא נותר ממנה דבר. ובכל זאת, כשמטפסים על חומותיה, מחזירות לה התצפיות המרהיבות הנשקפות מהן משהו מגאוותה הקדומה.

העיר וואן היא אחת הערים הגדולות מסביב לאגם וואן. ביקרנו בבית חרושת לקילים שם ראינו קילים
בעבודה – ממשי- היקרים ביותר, וכן מכותנה. חלק מהם היו מעורבים. את הקילים אורגות בנות צעירות
שהגיעו לוואן מעיירות קטנות ועניות, משפחותיהן מוחזקות ע”י תושבי וואן כפליטים. משך אריגת קיל
הוא בין חודשיים לשישה חודשים. בהמשך נערכה לנו תצוגת תכלית מרהיבה שכללה עשרות קילים במחירים אגדתיים. כמובן שאיש לא קנה. קיל שנקבו עבורו במחיר של 1400$ , בהתמקחות קצרה ירדו ל-1000$.
בשטח המפעל ראינו חתול אמיתי של וואן – חתול לבן שלו עין אחת כחולה ואחת ירוקה. (צילמתי)
הובטחה לנו תכנית של תרבות אתנית מקומית אך בסופו של דבר זה לא יצא לפועל לכן המשכנו-

המשכנו לנסוע ודרך גן ציבורי גדול בו ערכו מקומיים פיקניקים, עלינו לקראת השקיעה על גבעה/הר לראות
מבצר עצום של ממלכת אוררטה. הרבה ילדים מקומיים ניסו לעזור לנו לטפס, כנראה בתקווה לקבל
בהמשך את מה שייצגה מילת הקסם בכל מזרח תורכיה : MONEY. הם היו חמודים, ניסו להתחבב, שאלו:
WHAT IS YOUR NAME? ולבסוף ביקשו MONEY.

ראינו במקום אחוזת קבר, מקדש- שירדנו מעט לראותו. החומה הגדולה מסביב היתה מאד מרשימה
מצאנו שם אבנים עם שימוש משני – על אחת מהן היה כתב יתדות – אוררטי.

הנוף שניבט מסביב היה מדהים ומרהיב ביופיו- מצד אחד עמק, מצד אחר – העיר וואן, ומצד אחר-
מי האגם עם שקיעה יפיפיה שהונצחה בתמונות רבות.

עם חושך הגענו לעיר וואן שעמודים ברחוב הראשי שלה היו עם אשכולות מוארים. בככר ראינו
פסל של החתול של וואן. המיוחד בחתול : מדובר בחתול בצבע לבן בעל עין אחת כחולה ועין אחת ירוקה.

עם חשיכה הגענו למלון BUYUK URARTU , מלון די מפואר. יצאנו לשוטט מעט בעיר. הגענו
לסופרמרקט שהיה פתוח עד 22:00 והצטיידנו במזון ליום המחרת.

יום ששי- וואן- צאוושטפה- דאוביאזית – 25.6.2008

עם שחר עזבנו את העיר וואן וטיפסנו בשמש היוקדת למצודה אאוררטית עתיקה ב- צאוושטפה.
ממלכת אוררטו
אוררטו (אנגלית Urartu, אוררטית ביאינילי Biainili) הייתה ממלכה קדומה שמרכזה סביב ימת ואן בטורקיה, ואשר השתרעה במזרח אנטוליה, צפון מסופוטמיה והקווקז (לימים נודע האזור כולו בשם רמת ארמניה). הממלכה התקיימה החל בשנת 1,000 לפנה”ס לערך ועד שנת 585. בשיאה, בשנת 743 לפנה”ס, השתרעה אוררטו על פני שטח של כחצי מיליון קמ”ר (כשטחה של ספרד) מנהר קורה בצפון (כיום בגאורגיה) ועד מישורי צפון מסופוטמיה בדרום, וממפרץ איסכנדרון בים התיכון במערב ועד לימת אורמיה במזרח. על בסיס קרבה לשונית רווחת הסברה כי מוצאם של האוררטים הוא מהחוריטים (הוריאנים) שהגיעו, ככל הנראה, לצפון מסופוטמיה ולאזורים הסמוכים לה מהקווקז, החל בשנת 2500 לפנה”ס לערך. למעט באוררטו, נטמעו החוריטים בעמים אחרים עד תחילת האלף הראשון לפנה”ס.
אוררטו היה שמה של הממלכה בפי האשורים, שכניה מדרום ואויביה העיקריים, והוא קשור אטימולוגית לשמו של הר אררט השוכן בתחומיה. גם בתנ”ך מיוחס השם אררט לממלכה קדומה ששכנה מצפון למסופוטמיה, וכך גם במקורות עתיקים אחרים. חוסר הבהירות באשר לדרך הגייתו המדויקת של השם (אוררטו, אררט או באופן אחר), נובע מכך שהמקורות העתיקים כתובים בכתב אבג’די (כתב עיצורי) כך ששם הממלכה נכתב “ררט”.

צאוושטפה.-עיר אוררטית שנחשפה בעשורים האחרונים. בה קיימת תעלת מים מלפני 2700 שנה(נבדק ע”י פחמן 14- חומר המאפשר לזהות התקופה/תאריך. היא שוכנת מזרחית לוואן במקום היתה מצודה, ארמון , מקדש ומבצר אאוררטים – מתקופת חזקיהו. בתקופת המלכים ב-800 לפנה”ס מתחילים עם המבנים הגדולים.
בארמון נמצאו כדים ליין- רואים את בסיסם. במקדש גם סטלה (אבן עם כתב) עם כתב אוררטי.
במקום היה איש תורכי מבוגר בשם מהמט קושמר שקרא בפנינו את הכתוב בכתב האוררטי.

בפי האוררטים עצמם, נקראה ממלכתם ביאינילי, שם שהשתמר בשם המודרני ואן (ימה, נפה ועיר בטורקיה) ויש האומרים שגם בשמה של ימת ימת סוואן בארמניה. יש הסוברים כי האוררטים כינו עצמם בשם “חאלדיני”, על-שם האל חאלדי או על שם העם החאלדי שישב בתקופת הברונזה לאורך חופו הדרום מזרחי של הים השחור
האוררטים קראו לעצמם ביאנלי. פרוש המילה אוררטו בשפתם הוא: האנשים מההר.
כתב היתדות האשורי הוא הבסיס לכתב האוררטי והוא היה אצל האוררטים עוד לפני קום הממלכה.

האל חאלדי- הינו האל המרכזי של האוררטים. בשפה האוררטית 54 אותיות. מהמט הינו אחד מכחמישה
איש בעולם היודעים לקרוא אוררטית. הוא הקריא בפנינו את מה שהיה חקוק בסטלה.
מחמט קרא לנו את הכתב האוררטי ותירגם. יש בו הצהרה לגבי מעשי המלך SARADURI השני לטובת האל.

המקדש הוקדש לאל הפוריות-אירמושי.
לא היו חלונות. גובהו היה 8 מטר. מנואא MENU- המלך האוררטי שנישא לבת מלך סורי-ע”מ לחזק הקשרים עמם- הוא זה שבנה את אמת המים.

בארמון נמצאו בורות מים ועדות לכדי יין ענקיים. ראינו את שרידי הארמון והמקדש אשר משערים
לפי מבנים מאותה תקופה- כיצד הם היו בנויים. המצודה חולשת על רכס עם ראות מדהימה מכל הצדדים.

הארגון מלך אשור כבש והכניע את ממשלת אוררטו.

ניתן למצוא באינטרנט אתר בו מופיע מוחמט וסיפורו באתר: http://mehmetkusman.com/main.html
ניתן לראות תמונות ב-MY ALBUM.

ירדנו מהמקום המרשים והגבוה הזה ופנינו לעיר וואן שם ישנו מוזיאון לתרבות אוררטו. במוזיאון לוחות
בכתב יתדות , כדים, תכשיטים , תחריטים ועוד- כולם –היסטוריה של האוררטו (תמונות).

אחרי המוזיאון, חלק מהאנשים קנו “לאפה”, סיירנו מעט בשוק המקומי. היתה שעת צהרים והיה חם.

דואוביאזית

בדרך לדואוביזית ביקרנו במפלי מוראדיה. האמת שדי התאכזבתי, ציפיתי לראות מפלים בקנה מידה
רציני. עלינו על גשר והמפלים לא היו מרשימים במיוחד. במקום היתה מסעדה, אכלנו עם אילנה ואדמונד דגים. מעבר לזה המקום היה מוזנח. ממפלי מוראדיה, ובכלל בנסיעה באותו יום – ראינו נופים יפיפיים עם פריחה
בה שדות נרחבים של פרחים.
ואז התחלנו לראות את פסגת האררט. מבחינתי זו היתה התרגשות עילאית- מימי לא תארתי לעצמי שאזכה
לראות את הר האררט שלפי התנ”כ נמצא”מעבר להררי החושך”. ככל שהתקדמנו לעברו כך חשתי התרגשות יותר גבוהה.
האררט אכן הר מלא הוד והדר- הוא “המלך” באזור. פסגתו מתנשאת לגובה של 5165מ’ ומכוסה בשלג
תמידי. פסגת ההר מכוסה תמיד בעננה שעולה החל משעות הבוקר ומתפוגגת בלילה. העננה נוצרת
כתוצאה מהפרשי הטמפרטורה שעל ההר וזו המגיעה מהשמש. לכן השכם בבוקר עדין אין עננה
ובהמשך, אט אט עולה העננה. צילמנו את האררט גם בשעת השקיעה כשחלק מפסגתו המושלגת והעננה
מוארים באור השקיעה. האררט צולם מכל זווית אפשרית , כולל בזריחה עם בוקר מהמלון בדואובוזיאת.

ישנם 2 הרי אררט- אררט הגדול ומעט מרוחק ממנו – אררט הקטן. הרי האררט נראים משטחה של תורכיה – ומצדם השני- מארמניה.

הדרך ביום זה היתה יפה מאד – הרבה ירוק עם פריחה, ומרחבים אדירים. בהמשך- דרך שמשני צידיה רכסים של הרים מבותרים.

אחר הצהרים/ערב הגענו לארמון איזאק פשה. איזאק פשה היה פחה מושחת, מנהיג כנופיות שבנה לו ארמון מפואר על אחת הפסגות באזור. כל מי שרצה לעבור באזור שהיה דרך למסחר נדרש לשלם לאיזאק מס.
הארמון נבנה בין 1685 ל-1784. נבנה שער גדול ועמודים אורנומנטלים וכן אלמנטים פלורליסטים.
השערים נבנו מזהב, כיום מצויים בסנט פטרבורג. נבנו מס’ שערים עד ההגעה למרכז. נבנה חדר המתנה.
הבניה החלה בתקופת איזאק והסתיימה בימי בנו.
במקום נמצא מבנה מפואר ובו קברו של האב איזאק פשה. הקבר נמצא למטה. מה שרואים זה- הארון מעל
לקבר. הקבר מקושט באמנויות שונות ובכלל זה אמנויות ארמניות.
בתוך הארמון היו: חדר מעצר, חדר בידוד ובית משפט .
באזור המגורים היה הרמון- האזור היה בשיפוץ. לאיזאק פשה היו 4 נשים.

המראה היה מרשים מאד, ארמון רציני החולש כל כל האזור מסביב. בחוץ עמד מוכר עם שרשראות וצמידים
ומרבית נשות הקבוצה קנו ממנו.

מטאור ג’וקורוק- על גבול איראן

הגענו בנסיעה על הכביש הראשי לנקודת גבול בין תורכיה לאיראן. המקום משמש בעיקר למעבר משאיות
עם סחורות בין שתי המדינות. לציין כי במהלך הדרך נראו מס’ עמדות של הצבא התורכי כשהחיילים עמדו בנשק שלוף- מראות שאיננו מכירים אפילו מישראל.
לפני שהגענו למעבר הגבול האוטובוס פנה שמאלה שמאלה ואז פנה ימינה ועצרנו ליד אתר עם שלט ועם בור.

על השלט נכתבה המילה “מטאור”. אייבי הסביר לנו שזהו בור שנוצר מנפילת מטאור ב-1892 מגוף שמשי
שנחת על כדור הארץ. בד בבד הוא הוסיף שכנראה שזהו מידע שגוי שכן מוזר שלבור יש צורה כה עגולה.

אייבי הסביר שהסיבה שלמעשה הביא אותנו לנקודה זו היא משום שמולנו-קרוב- היה הגבול האיראני. ראינו
חיילים בעמדה תורכית, ובהמשך נראה מקום ישוב איראני. (תמונות).

משם שמנו פעמינו לבית מלון SIM –ER שהיה בקצה העיירה דואוביאזיד. בעיירה ראינו בסיס גדול של
הצבא התורכי. ראינו שם גם כלבי רועים גדולים במיוחד המיוחדים לאותו אזור .
הגענו עם ליל לבית המלון –בית מלון יחידי שגבה כסף עבור מים. כדברי מדריכנו אייבי- המיוחד בבית מלון זה- שניתן בבוקר/ערב לשתות תה על המרפסת שלו ולאות ממול את ההר מלא ההוד –א ר ר ט.
בלילה אימצנו לנו מעין לובי בקומה שלנו , אירגננו שתיה חמה וכיבוד קל וחלקנו זאת עם יתר חברי הקבוצה.
היתה אוירה מאד נעימה.

יום שביעי- דואוביאזית – אני – קארס -26.6.2008

רכס הרי אררט – תיבת נוח

התעוררנו בבוקר וישבנו במרפסת ממנה השקפנו על האררט ברוב הודו ויופיו – טרם התהוות העננה מעליו
(תמונות). התחושה היתה מאד מיוחדת. אכלנו ארוחת בוקר עם אדמונד ואילנה על המרפסת והיה כיף!

מדואוביאזית שמנו פעמינו בדולמושים למקום בו חושבים חלק מהחוקרים כי שם היה מקומה של תיבת נוח. משלחות רבות יצאו לאזור הר האררט וחיפשו את התיבה. נסענו בין רכס הרים מפותל, שם כל כמה עשרות מטרים היה מוצב חייל עם נשק שלוף. האמת שזה היה ממש לא ברור מדוע במקום כל-כך פסטורלי מציבים חיילים עם נשק שלוף. כיום אני כבר מבינה. מדובר ברכסי הרים הקרובים לגבול עם איראן ויש פחד שעם הפשרת השלגים אנשי מחתרת ה=PKK הכורדית יחדרו לתורכיה ויבצעו פעילות גרילה. כפי שאכן קרה באזור שבוע מאוחר יותר. 3 תושבי גרמניה נחטפו בידי אנשי מחתרת זו – מתוך קבוצה של מטפסים על הר האררט.
המקום היה יפה מאד, מוריק ופורח בפריחה יפה. ראינו על הקרקע צורה של בסיס של ספינה שלדעת חוקרים בריטיים – מדובר בשקע שעפ”י אחת ההשערות זה מקום בו עמדה תיבת נוח. משלחות שחיפשו את תיבת נוח החלו דרכן ב-1935.

יש הבדל גדול בין סיפור המבול שלנו לבין סיפור המבול של אחרים. ההבדל הינו בסיבה למבול.
ישנן גרסאות שונות למבול- מיתוסים- של העמים הקדומים באזור.
כאן ראינו ילדה שעלתה לנו משום מקום לרכס בו עמדנו(תמונה).

מכרה מלח טולוג’ה – הר המלח

מהרי האררט בדרך לאני נסענו להר מלח . יש בו כיום מכרה, מפיקים כ-200 טון ליום. המלח משמש בעיקר להפשרת שלגים. המכרות נמצאות 180 מ’ מתחת לאדמה. כרו בו מנהרה המשמשת למעבר אוטובוסים בין היתר. כשהגענו היתה הפסקת חשמל במקום. הכריה נעשית באמצעים פרטימיטיביים. ראינו במקום משפחות
תורכיות שהגיעו לביקור.
בתוך המכרה ישנו צריף המשמש כמסגד לעובדי המכרה.

כפר בשם DIGOR (דיור)

אכלנו ארוחת צהרים בכפר בשם DIGOR.-הוגים:דיור(לא מבטאים את ה-G). העיירה בה תושבים כורדים.
הזכירה את תעלת בלאומילך. ברחוב הראשי היו חפירות. שרותים- הדבר המזעזע ביותר שראיתי! במרכז הרחוב הראשי שהיה רחוב של קניות- בעיקר מכולות- היה פסל של אתא תורק על סוס. בתחילת הרחוב היה מבנה עם פסל של ראשו של אתא טורק ורחבת דשא. התיישבנו על הדשא לאכול את ארוחת ה”פיקניק” שלנו –כדברי אייבי. בד”כ זה היה רבע לחם תורכי עם היוגורט המצויין שלהם, ירקות וטונה. היה נחמד.
לפתע ראיתי שתי דמויות שהיו חריגות בנוף- אשה צעירה, יפה ולבושה מודרני וגבר צעיר הלבוש כגבר ארופאי. הם הביאו מגש עם תה וכמיטב מסורת הכנסת האורחים הם כיבדו בתה. היו נחמדים ושוחחו איתנו.
מסתבר שזהו בניין העיריה והם עובדים שם. בהמשך הזמינו אותנו לסיור מודרך בעיריה- שם שמחנו לשרותים יחסית נורמליים.
ביקרנו באולם משפט(בבנין העיריה). במקום היתה במה מוגבהת לשופט ועליה מחשב, עמדה יותר נמוכה עם מחשב- המשמשת את המזכירה ומושב עם מס’ ספסלים שנתחם בגדר-כמו כלוב- מקום הנאשמים.
הפשיעה שם זניחה , בעיקר גניבה.

עיר הבירה העתיקה של ארמניה – אני.

בשיאה-לפני כאלף שנה היתה חשובה לא פחות מקונסטנטינופול. מעט מאד נשאר בשל רעידות אני מבוצרת ע”י מפגש של 2 נהרות. רק הבסיס מבוצר בחומות.האני הינה סעיף של דרך המשי. אדמה ומלחמות עם המונגולים.
נקראת גם עיר אלף הכנסיות.

פעם היה כאן עושר גדול
לא הרחק מהגבול עם ארמניה נמצאים שרידיה של אני, “העיר בת אלף ואחת הכנסיות”. סיור בעקבות אדריכלות ארמנית

כתב: רוני ילון

שרידי העיר אני (Ani), פנינה ארכיטקטונית על הגבול שבין תורכיה וארמניה, משמשים מעין מוזיאון פתוח לכנסיות ולמבנים החשובים ביותר מבחינת האדריכלות הארמנית ששרדו בתורכיה, ואף מעבר לה. האתר, שהמבנים בו הם בעיקר מהמאות התשיעית והעשירית, נמצא ליד נהר ארפה (Arpa), שיוצר את הגבול עם ארמניה, ממזרח לעיר קארס (Kars).

מקור שמה של אני הוא באלה אנאיד – אפרודיטה הפרסית ופטרוניתה של אני, שהיתה עיר מסחר חשובה לפני ימיו של גרגורי ה”מאיר”, מנצר הארמנים מהמאה הרביעית. היא התפרסמה במאה החמישית לספירה בשל מיקומה על דרך השיירות העיקרית ממזרח למערב.
שושלת בַּגְרַטוּני הארמנית שלטה באזור מהמאה התשיעית. אשוט הראשון, מבני השושלת, הפך את אני ל”עיר בת אלף ואחת הכנסיות”. אשוט השלישי הביא אותה לשיא פריחתה, ואף העביר אליה את הבירה מקארס הסמוכה. בזמנו הושוותה אני לבגדאד ולקהיר בגודלה, בפארה ובמספר תושביה, שמנו יותר ממאה אלף.

ואולם, תקופת הפריחה לא ארכה זמן רב: מאבקי כוח בתוך ארמניה החלישו אותה. את המצב ניצלו הביזנטים והסלג’וקים, וב-1064 הרס אלפ ארסלן, מנהיג הסלג’וקים, את העיר היפה. מִנהל העיר נמסר לאמיר עבדול אסורוגלו מֶנוּצֶ’ר, שבנה וחיזק אותה. בעקבות פשיטות מונגוליות בהנהגת תימור לנג ורעידות אדמה במאה ה-14 ירדה חשיבותה של אני. השיירות החלו לעבור בדרכים אחרות, ואני הפכה לעיי חורבות. ביקור בחומות של אני ובשרידי כנסיותיה מלמד רבות על אופייה ואיכותה של הבנייה הארמנית באותה תקופה.

אדריכלות ארמנית בשיאה

מהבניין, שבצפון-מזרח קארס, נוסעים חצי שעה מזרחה, לעבר אני. נוסעים
עוד עשרה קילומטרים ומגיעים לכניסה לאני (שעות פתיחה: 18:00-9:00. דמי כניסה: כחמישה דולר לאדם). הכניסה לאתר עוברת בשער אלפ ארסלן קפיסי, ומכונה “שער האריות”. שני נהרות – עלג’ה (Alaca) וארפה – חובקים שני שלישים מהעיר, ושליש ממנה מוקף בחומות הצפוניות שבנה אשוט השלישי, 2,500 מטר אורכן ושמונה מטרים גובהן.

בסיור מבחינים בסגנון האדריכלות הארמנית, שבמשך אלף שנות קיומו (מהמאה החמישית ועד המאה ה-15) נטבעו בו מאפיינים המבדילים אותו מאדריכלות האזור. הסגנון הושפע משלושה מקורות עיקריים: מפרס ההלניסטית, מסוריה הרומית ומהאדריכלות היוונית-ביזנטית. רוב המבנים שהשתמרו הם כנסיות, שבהן מבנה מרכזי בצורת צלב (שהחליף אצל הארמנים מאז המאה השביעית את הבזיליקה המלבנית).

לכנסייה המרכזנית הארמנית שלושה מאפיינים: הכיפה אינה עגולה (להבדיל מהכיפה הביזנטית), אלא בעלת צורת קונוס או פירמידה מעל לתוף רב צלעי, לעתים בעל חלונות.

מאפיין נוסף הוא העברת עומס הכיפה למבנה המרובע, שעליו היא נישאת על ידי הפיכת המרובע למתומן ובנקודה גבוהה יותר למצולע בעל 16 צלעות; באמצעות ארבעה משולשים שחודרים בין ארבע צלעות הבסיס (פנדנטיבים); או על ידי בניית תוף של נישות מעוגלות שהצרו את חלל הבניין לממדי הכיפה.

המאפיין השלישי הוא הפרדה בין צורת החללים הפנימיים לבין החזות החיצונית של הכנסייה: חלל עם קמרון פנימי עגול, למשל, נעטף ונראה מבחוץ כמרובע.

במבנים של אני, שהיו שיאה של האדריכלות הארמנית, אנו נתקלים גם בשימוש בחצאי עמודים (פילסטרים) עם קשתות מעליהם, הדבוקים לחזיתות המרובעות מבחוץ.

הקתדרלה הארמנית הפכה למסגד

שביל מסומן מכוון את המבקרים באני במסלול מעגלי. תחילת השביל עוברת ליד כנסייה עגולה- שרידי כנסיית סנט פטריק, נבנתה ב-1034. גובהה רב, בלי פרופורציה לממדים מישוריים. הכנסיה עגולה עם 8 אפסיסים, התמוטטה 300 שנה מאוחר יותר. בכנסיה קשתות עיוורות, לא תומכות בכלום, מהוות קישוט.
בהמשך – כנסיית סנט ג’ורג’ שנבנתה ב-1215, והיא אולי היפה בכנסיות שבאתר. המבנה מקושט בעיטורים על רקע כחול, כמיטב המסורת הסַסאנית, ונראה בו גם תבליט של גלגל החמה וגילופי דרקונים ומפלצות.אמנות ארמנית ע”ש סוחר עשיר בשם טיגראן הונטס,שבנה למען הקהילה.

משם -לקתדרלה של אני, הכנסייה הארמנית הגדולה ביותר ששרדה בתורכיה.נבנתה
ב-1001 .הקתדרלה תוכננה בידי האדריכל הארמני טרדט, שגם חידש את כיפת האיה סופיה באיסטנבול בשנת 989. צורת הקתדרלה כצלב יווני, כאשר אולם התווך גבוה מהסטראות שבצדדיו. היא מעוטרת בקשתות ובעיטורים ארמניים עם אבנים בשני צבעים. לאחר שכבש את אני, הפך אלפ ארסלן הסלג’וקי את הקתדרלה למסגד פתחייה, וחגג בו ב-1064 את יום השישי הראשון של הרמדאן.אחרי הסלג’וקים שלטו הגאורגים. הצלב שהורד ע”י הסלג’וקים נשארה ברצפה.
השביל ממשיך מהקתדרלה למסגד מנוצ’ר, שנבנה ב-1072 ונחשב למסגד הסלג’וקי הקדום ביותר הידוע כיום. ככל הנראה, המבנה הוקם על ידי הארמנים כארמון עם תקרה פנימית מעוטרת באבנים בשני צבעים ועם גילופים של מוטיב גן העדן. מחלונות הקירות שנותרו נשקף נוף יפה של הגבול עם גרוזיה, של מנזר לנערות ושל מצודה מבוצרת על חצי אי בנהר.

המשך השביל מביא אותנו לכנסיית השליחים הקדושים שהוקמה ב-1031, ובה מונומנט יחיד ששרד מתוך חלק שנוסף לה מאוחר יותר. השביל ממשיך לכנסייה העגולה של המלך הארמני גגיק הראשון, מבנה הרוס למדי אך מרשים בגודלו, ובו מעגל עמודים נדיר באדריכלות הארמנית שבמרכזו באר.

בהמשך- מקדש זרטוסטרא מהמאה ה-1 לספירה.

שער הראשי חוזרים דרך חאן סלג’וקי הרוס מהמאה ה-12, שעמודיו, הבנויים מאבנים שחורות ואדומות, מעוטרים בכוכבים.

החיים באני העתיקה

משיצאנו מחומות אני העתיקה ומהמסגדים ששרדו את רעידת האדמה היה במקום כפר קטן
שדומה כי הזמן עצר בו מלכת מלפני מס’ מאות שנים.
ראינו זקן עם “אמא אווזה” ואחריה שורת האווזים, ראינו בתים וגדרות העשויים מצואה של
בהמות. מיבשים את הצואה עם מוץ ויוצרים מלבנים שטוחים המשמשים כלבנים.
ראינו עדר של פרות חוזרים מהמרעה ובדרך גובר יצרם של השוורים והם כשעשוע עולים על
הפרות.

ראינו בית משק כזה כשבחצר דרו בכפיפה אחת אווזים, ברווזים, כלבים. הבית פנימה היה יפה ומסודר:שטיחים, כורסאות, מבחוץ נראה וילון תחרה לבן ועציץ עם פרחים אדומים.
בעלת הבית הזקנה הכניסה אותנו לביתן קטן בו היה בור המשמש כתנור/טבון. היה מעניין.

הגבול עם ארמניה עבר קרוב לשרידי כנסיותיה ומסגדיה של אני .הגבול- הינו גבול טבעי- הנחל הנ”ל. המקום נראה פסטורלי ויפה- עם צמחיה עשירה ומבנים הייחודיים. מעבר לגבול נראו עבודות מהצד הארמני – לא ברור מה בנו שם.

העיר קארס – בירת ארמניה לפני , שכתר הבירה נלקח ממנה לטובת אני – מאה 8-9

הגענו בשעות הערב המאוחרות לקארס. על גבעה בלטה החומה השחורה שלה. מעט למטה
ממנה – כנסיית השליחים הארמנית בעיר קארס. הכנסיה בנויה מאבן בזלת שחורה, נבנתה ב-930-כנסיית 12 שליחים. ברחבה התעופפו הרבה מאד בעלי כנף. הפכה למוזיאון ולמסגד.לא ברור מה משמשת כיום (היתה סגורה).
קארס נכבשה על ידי הרוסים בסוף המאה ה-19. חלק ממבני העיר נושאים אופי רוסי-פרבוסלבי. הגענו ללינה במלון SIM-ER, , שהיה מפואר למדי. ארוחת הערב היתה מגוונת ומעניינת.

חדר האוכל היה בקומה גבוהה וממנו השתקף מראה העיר. זו היתה אחת הארוחות שיותר נהנתי מהן בשל המבחר הרב של ירק מבושל. בלילה יצאנו לסופר-MIGROS –וקנינו מוצרים ללמחרת.

יום שמיני – קארס – הופה- 27.6.2008

התחלנו את הבוקר בנסיעה בדרך מרהיבה עם הרבה צמחיה ופריחה, מזכירה את האלפים בשוויץ עם יערות מחטניים צפופים מעשה מארג של הטבע במלוא הודו- מס’ סוגים של
מחטניים ומספר גוונים של ירוק- שזורים זה בזה במראה בל יתואר!
היו הרים עם מבנים ובקתות כמו באלפים- הדרך הינה מקארס דרך העמק של נהר הצ’ורו
עד הגיענו לים השחור.הצ’ורו הוא הנהר העיקרי באזור. נשפך לים השחור.

קצרה היריעה מתאור מראות הנוף הטבעי שראו עינינו!

עברנו באזורים הרריים. פגשנו בראשונה בטיול ביאילות (YAYELOT )- אלו הם בתים של רועים
הנמצאים בד”כ באזורים הרריים. יש יאילות בלתי מיושבות וראינו בדרך כפר של יאילות מיושבות. הם בד”כ מתיישבים ליד מקור מים – נהר/נחל . המים מגיעים מהנהר לצינור/ברז שלא סוגרים אותו – כי המים מגיעים מהנהר, קרים מאד וטעימים.

הרועים יורדים בחורף מההרים כי מושלג שם ומאד קר. בקיץ- יוני- כאשר התלמידים יוצאים לחופשה ההורים מביאים אותם אזור ההרים למשך הקיץ וגרים ביאילות.
המטרה:1. הם אוהבים את החיים בהרים-כי שם מוצאם.2. ע”מ שילדיהם ישמרו את המסורת
שלהם בהרים.

נסענו לאורכו של עמק נהר הצ’ורו וראינו סכר ענק שנבנה מעל נהר הצ’ורו הנמצא כעת
בבניה. בעתיד כוונת התורכים היא להציף את האזור.

בהמשך הגענו לקניון ג’הנם(גהנום)- CHENNAM BERESI KANYOUN.
עלינו וירדנו בחזרה בקניון הצר, בדרך צמחיה והגענו למעלה, היו שם מעין מערות. הטיפוס היה בשעות צהריים והיה חם ומעט קשה.

בדרך להופה עשינו תצפית על מבצר ARTVIV.

הכורדים בתורכיה

בכל השטח הזה יושבים כורדים המהווים כרבע מאוכלוסיית תורכיה. הם נמצאים בשטח
מאד גדול. מעולם לא היתה להם מדינה. הם נמצאים 4000 שנה באזור זה. מאז 1920- עת אתא טורק רצה לבטל מיעוטים אתניים ופלגים בתורכיה בפקודתו קראו להם תורכים הרריים. דיכאו את רצונם ללמוד שפה.
הטריטוריה שלהם מונה 320,000ק”מ. יש גם מובלעות קטנות- גם באזורים הרריים.
מעריכים שיש בין 20 ל-30 מליון כורדים.
אחרי מלחמת העולם הכורדים מפוצלים בין: תורכיה, עיראק, סוריה ואיראן.

בשנות ה-20-30 של המאה העשרים היו מרידות של הכורדים שדוכאו ע”י ארגונים תורכיים

PKK- הינו ארגון הגרילה של הכורדים. בשנת 1999 נתפס מנהיג הארגון בתורכיה- אוצ’ילאן.
הוא יושב בכלא בתורכי אי שם.
בין שנת 1989-1999 נהרגו 30,000כורדים.

מולא מצטפא ברזאני נולד ב-1902. הינו סופי, נצר למשפחה של שיחים סופים.
משנת 1930-1975 הוא הנהיג מרידות בעיראק. סביבו היה כח מזויין מובחר.
הוא נחשב למנהיג הכורדים בעיראק והיה אישיות מאד כריזמטית.
ה-PKK השתלט על מרבית צפון עיראק.

הים השחור- הופה – גבול גרוזיה

עם ערב עברנו העיירה הופה השוכנת לחופו של הים השחור והגענו לעיירה סארפ בגבול גרוזיה. הדרך לשם היתה רצופת צמחיה וירוק. רכס ההרים מגיע עד קרוב לים השחור. התרגשתי מאד לראות את הים השחור.
הים נראה אפור מתכתי. ההסבר שקיבלנו מאייבי היה כי תמיד יש עננות במקום ולכן צבעו
כהה. אך באחד הימים זרחה השמש והים היה כהה.

הים השחור

הים השחור הוא ים בין-יבשתי השוכן בין דרום-מזרח אירופה ובין אסיה הקטנה. הים השחור מחובר לים השיש על ידי מצר הבוספורוס, החוצץ בין חלקה האירופאי והאסיאתי של טורקיה ובין שני חלקי העיר איסטנבול. רומניה, בולגריה והחלק האירופאי של טורקיה תוחמים את הים השחור ממערב. הגדות הצפונית והמזרחית נתחמות על ידי אוקראינה, רוסיה וגאורגיה. כל חופו הדרומי הוא טריטוריה טורקית.
אורכו 1200 ק”מ ממזרח למערב, רוחבו המרבי 610 ק”מ, ושטחו 436,400 קמ”ר (לא כולל ים אזוב). עומקו המרבי 2,206 מטר. אל הים מתנקזים חלק גדול מנהרות אירופה המזרחית, ביניהם הדנייפר, הדניסטר, הבוג הדרומי והדנובה. הוא מקבל מים גם מנהרות חלקה המזרח אירופאי של רוסיה כמו נהר הדון אשר זורם אל ים אזוב וגם מהקווקז המערבי כמו נהר הקובן אשר זורם גם הוא לים אזוב, כמו כן מגיעים אליו עוד מספר נהרות קטנים. לכן מליחות הים השחור נמוכה משמעותית ממליחות הים התיכון, והוא אגן דילול. בים השחור יש חיים רק ב-120-140 מ’ העליונים. יש לו עומק של 2000 מ’ מים מלוחים.
בעת העתיקה כונה הים ביוונית בשם (אפקסינוס פונטוס), היינו “הים הידידותי”.
מחוז הים השחור (טורקית Karadeniz Bölgesi) הוא אחד משבעה מחוזות בטורקיה. המחוז שוכן בצפון אסיה הקטנה לחופי הים השחור ומחולק ל-18 נפות בינהן טרבזון.
שטחו של המחוז הוא 141,000 קמ”ר שהינם 18.1% משטח המדינה, ובשנת 2000 מנתה אוכלוסייתו 8,439,213 תושבים. המחוז הוקם בשנת 1941.
שני המחוזות הנוספים הרלבנטים לטיולנו הם:
מחוז מזרח אנטוליה – אארי, ארדהאן, בינגל, ביטליס, אלזי, ארזינג’ן, ארזורום, האקארי, אדיר, קארס, מלטיה, מוש, טונג’לי, ואן
מחוז דרום-מזרח אנטוליה – אדיאמן, בטמן, דיירבאקיר, גזיאנטפ, קיליס, מרדין, אורפה, סיאירט, שרנק

הים היה חלק ורוגע-כמו ראי, המרחבים-נראו אין סוף. השקיעה ירדה עליו בצורה מדהימה והנוף שנשקף מחלון בית המלון היה:צד אחד הים הקסום הנ”ל, צד שני רכס הררי ירוק להפליא.
חלפנו על העיירה הופה, שנראתה יותר כמו עיר והגענו ל-SARP- עיירה על גבול גרוזיה. היה לי מרגש להגיע לגבול גרוזיה.
התאכסנו במלון חדיש- בהרצה בעיירה- SARP. המלון היה יפה ומפואר, החדר היה בסדר גמור- אך אבוי לאינסטלציה באמבטיה – כולה הוצפה – הם לא יודעים אנגלית ולא נושענו מאיש. איש האחזקה שנשלח אלינו-בדק וקבע: PROBLEM YOK, דהיינו-אין בעיה. בהמשך הלכנו לארוחת ערב ונתקענו במעלית-מה שנקרא-חבלי קליטה…
היה ערב שבת, האוירה היתה נחמדה-סופסוף הגענו מקולחים ולבושים לחדר האוכל!!!
בהמשך שרנו בחדר שקיבלנו, המלצר נבהל משאגותינו בהימנון המפורסם שלימדה אותנו “החבורה הירושלמית”. בהמשך חזרנו לחדר האוכל שם היתה מוסיקה תורכית לריקודים. התחברנו עם תיירות מתורכיה , רקדתי ונהנתי מאד.
היו מס’ בחורות תורכיות שרקדתי עמן- הראשונה היתה מאד נחמדה והיתה ביננו כימיה טובה. יצאנו מעט עם אילנה וחזי לסייר בעיירה-מרבית החנויות היו סגורות, אך למרבית הפלא היו חנויות פתוחות קרוב ל-22:00 כשממש לא נראה שמישהו יקנה- הכל היה שומם.

יום תשיעי- סארפ (במקום הופה) -איידר -28.6.2008-רכס הרי הקצ’קר

בצפון מזרח טורקיה נחבא הקצ’קר, חבל ארץ לא נודע: שרשרת הרי הפונטוס המתרוממים מן הים, נהרות שוצפים, מפלים מרשימים, מטעי תה במדרונות, פסגות מושלגות, העמקים הגרוזיניים הנחבאים בצמחיה עבותה, מצודות, מנזרים, בקתות עץ וכפרים שנדמה כי הזמן עמד בהם מלכת ותערובת מדהימה של קבוצות אתניות ושבטים עתיקי יומין.
רכס הקצ’קר הוא חלקו המזרחי של הרי הפונטוס, המתפרש לאורך צפון מזרח טורקיה. נופי הקצ’קר הם מגוונים מאוד: הרים נישאים שעל מדרונותיהם טרסות תה ירוקות, נהרות שוצפים, עמקים פוריים המשמשים כשטח מרעה לעדרי הצאן, יערות עבותים, וערבות המתכסות בתקופת האביב בפרחי בר ססגוניים.

בבוקר שמנו פעמנו לאיידר. בדרכנו ל איידר חלפנו על נהר PARTINA שהיה שוצף וסוער.
נסענו בדולמושים לאיידר- עיירה קטנה הנמצאת לאורכו של נחל בנוף קסום, מבחר הפנסיונים הנו עצום.
בדרכנו לאיידר עברנו בעיירה צ’מליהמשין (Çamlihems¸in), שבתי האבן והעץ שלה בנויים בסגנון מיוחד. הדרך עולה בהר, חוצה יער ומתפתלת ליד הנהר, שלאורכו פזורות תחנות לגידול פורלים וגשרי אבן יפהפיים. אל בתי העץ שלהם מגיעים התושבים בשבילים, אך את הקניות והמטען מעלים הביתה באמצעות מתקני אומגה.
איידר היא בירת המיעוט הנקרא : המשין. רובם הינם אנשים בהירי עור ובהירי עיניים. מוצאם כנראה מהרי הקווקז. המיוחד בהם: הנשים הולכות עם שתי מטפחות קשורות על הראש. אחת- שחורה עם חרוזים ועליה עוד אחת נוספת, בד”כ בצבע צהוב-נמר.
בקיץ מתקבצים באיידר מהפזורה ההמשנית ממקומות אחרים בתורכיה, ומחו”ל.
העלייה ליאיילה מלווה בפסטיבל עממי הנקרא דֶרְנֶק (Dernek). את הרוקדים והמזמרים מלווים הטוּלוּם, חמת חלילים עשויה מעור של כבש, והקֶמֶנְץ’, הכינור המקומי. ריקוד ההורה המקומי, שאותו אפשר לראות גם בשמחות אחרות, נקרא הוֹרוֹן.
ההמשנים מונים כ-30,000 איש. בתי הקיץ משמשים בעיקר את אלו המתגוררים במערב תורכיה.
בחורף אין איש ביאילות.
הדבש שמפיקים ההמשין מצוף פריחת ההרים מפורסם בכל תורכיה. על הדבורים באיזור מספרים שהן לא אוהבות כוורות עם פינות. לא ברור אם אגדה או אמת, אבל אכן נוהגים להשתמש שם בכוורות עגולות, שאותן מייצרים מגזעי עץ חלולים ומנקבים בהן חורים. ראינו כוורות שהונחו על עצים, בגובה רב, כנראה כהגנה מפני חומסי דבש גרגרנים, כמו הגיריות והדובים.
איידר הינה עיירת נופש, בה יש הרבה פנסיונים בבתי עץ. הרבה חנויות בצידי הדרך עם המטפחות שלהם, עם שאלים ומיני מזכרות.
באיידר יש חמאם ממעיינות מים חמים המצויים באזור.
נסענו בדולמושים מאיידר והתחלנו לטפס בהרי הקצ’קר. הראות לא היתה טובה ביותר בחלק מהדרך.
נסענו לאורך נהר הפרטינה השוצף והגועש.
בדרך ראינו כמויות אדירות של מים שוטפים וקוצפים. צמחיה סבוכה ושרכים ענקיים- בהתאם לטונדרה.
עמק נהר פירטינה הוא גם איזור מגוריהם של ההמשין, אנשים חביבים ומאירי פנים שעוסקים בגידול תה, ירקות ופירות. נשות ההמשין ניכרות בלבושן המסורתי ובכיסוי הראש הייחודי. הכפריים עושים כאן עבודות יד יפות מעץ או מצמר, ובמיוחד מושכים את העין הגרביים הססגוניים שסורגות הנשים.
נסענו מדרום לאיידר ליאיילה בשם יוקארי קאברון (Yukari Kavron), שממנה יכולים לעשות הרבה טרקים.
מזג האויר היה עמנו. היו שמים בהירים עם מעט עננים. לאחר הסיור בין היאיילות ישבנו במעין בית קפה של ההמשנים- חדר העבודה היה בארגזון עץ ובחוץ שולחנות עם כסאות. שתינו תה ואכלנו את ארוחצת הצהרים “פיקניק” שלנו. אחרי שתידלקנו וצילמנו המשנים יצאנו לטיול פריחה יפיפהה שלא ראיתי מימי!!.
היערות הסבוכים, המתחלפים מיער רחב עלים ליער מעורב ולבסוף ליער מחטני, נעלמים. במהרה עוברים את “קו העצים”, “קו הבתים” ו”קו הפרות” ומגיעים אל מדרונות סחופי רוחות ומכוסי צומח אלפיני. זהו חלק מהפארק הלאומי קצ’קר דאלארי (Kaçkar Dag˘lari), שהפסגה הגבוהה בתחומיו מתנשאת לגובה 3,937 מטר
הפריחה היתה בשיאה. בימי חיי לא ראיתי כל כך הרבה סוגי פרחים בצבעים שונים, לעיתים בבודדים ולעיתים בקבוצות גדולות. גם הירק היה מגוון. בקיצור- היתה לי תחושה שאני מהלכת בגן עדן. הלכתי לאיטי, בקצב שלי, צילמתי הרבה וחוויתי חוויה עילאית. בדרך ראינו מעל לנהר בקטע מסויים קרחון/שלוגית. היה עליו כתמי בוץ – מאדמה שכנראה נסחפה עליו. הוא היה “מונח” בחלקו במדרון ההר ובחלקו מעל הנהר, כמו גשר מתחתיו כאשר מהצד ניתן היה לראות את עוביו.
אייבי הסביר מדי פעם בוטניקה של הצמחים, דרך התרבותם בטבע והיה מאד מעניין.
לאחר כשעה הליכה אספו אותנו הדולמושים – כל קבוצה- היכן שהספיקה להגיע. נסענו מעט ומאחר שהיינו כל הדרך בירידה – הגענו לאזור נמוך יותר בו שלטה צמחיה של עצים מחטניים, שרכים ענקיים ועצים ירוקים אחרים. גם שם הלכנו כברת דרך וחווינו את הצמחיה השופעת.
בדרכנו בירידה לכיוון איידר, הדולמושים עצרו וחנינו ב”בית קפה” מאולתר בטבע של משפחה המשנית. מה שהרשים אותי היתה העובדה שלאשה היתה קשורה תינוקת במין מינשא על הגב וכך היא תיפקדה – הכינה תה, התכופפה עם התינוקת להרים ולהכין דברים. במקרה דנן גם בעלה עבד. היה צמוד ל”בית הקפה” אוהל קטן ושם לנה המשפחה שהיה לה גם ילד קטן. שתינו תה, נהגי הדולמוש התחילו לרקוד, חלק מחברי הקבוצה הצטרפו אליהם ואז הסתבר שיש גם סיבה למסיבה והוכרז על יום הולדתה של דרורה. חגגנו לה יום-הולדת מאולתרת, מיוחדת ומלאת שמחה בשירים, ברכות, ואיך לא- יאיר גיסה ברך אותה ברכה ארוכה ב”תורכית”. היתה חוויה מיוחדת

8

טונדרה וטייגה – הסברים על האקלים והצמחיה

טוּנְדְרָה, בגאוגרפיה פיזית, הוא אזור בו הטמפרטורות נמוכות באופן קיצוני, עונות הגדילה של צמחים גדולים הן קצרות, וכתוצאה מכך גדילת העצים מוגבלת. המונח “טונדרה” משמעותו “מישור נטול עצים”, והיא למעשה סוג של ערבה.
קיימים שלושה סוגי טונדרה: טונדרה ארקטית, טונדרה אנטארקטית וטונדרה הררית. בכל סוגיה, הצמחיה העיקרית בה היא עשבים, טחבים וחזזיות.
עצים גדלים באזורים מסוימים של הטונדרה. קו הגבול האקולוגי בין הטונדרה והיער נקרא “קו העצים. הטונדרה בה פגשנו בקצ’קר היא טונדרה הררית – אלפינית.
הטונדרה ההררית מופיעה בכל רום גבוה מספיק שבכל קו רוחב בכדור הארץ. הטונדרה ההררית גם היא חסרת עצים, אך לרוב אין בה אדמה קפואה, ואדמות ההרים לרוב מנקזות טוב יותר מאשר אדמות קפואות. הטונדרה ההררית משתנה ליערות תת הרריים תחת קו העצים
.

באזור הקצ’קר קיימת גם טייגה.

טייגה (מהשפה המונגולית), היא סביבה אקולוגית האופיינית ביערות המחטים שלה באסיה, ובצפון אמריקה.
מיקום הסביבה הוא צפוני תת-ארקטי, בסביבה ביוגאוגרפית קרה מאוד ולחה, בה רוב הצמחים הינם מחטניים כמו אשוחית, ארזית, אורן ואשוח המותאמים לאקלים הקר. ישנם גם עצים רחבי עלים המופיעים כמו התרזה, צפצפה רעדנית וערבה. אדמת ביצה על צמחייתה האופיינית גם היא רווחת באזור, והיא מכסה שטחים פנימיים בקנדה וצפון רוסיה. אזוריה של טייגה מהווים את אחד ממקורות החמצן הגדולים של כדור הארץ.
חזרנו בערב ללינה באיידר. לנו במלון חדש לחלוטין שאנו חנכנו אותו- בית עץ. החדר היה מינימליסטי, אך מאובזר היטב. בחדר האמבטיה הפיצפון הגדילו לעשות בחסכון במקום- האסלה והמקלחת היו באותו מיתחמון.
לפני ארוחת הערב, אילנה, אדמונד ואני ירדנו ברגל למרכז העיירה בה היו חנויות כפי שציינתי למעלה. קניתי שאל תורכיז- בצבע האולטימטיבי האהוב עלי. חזי לא הצטרף, חש שלא בטוב.מזג האויר היה אפרורי ועטוף עננים נמוכים. נראה שזה מזג האויר הקבוע שם. זה לא מנע מההמשנים לעשות פיקניק למרגלות ההר או לשחק שם עם הילדים.
אכלנו ארוחת ערב במסעדה החדשה של המלון החדש- הסכום הבהיק. היה אינטימי ונחמד. אכלנו כמובן A LA BALIK – דגים. את הערב הנעים לנו בחור צעיר מצוות המלצרים בנגינה בכלי הלאומי של ההמשנים ששמו TULUM . זה היה יפה, אך לשיר לא היה סוף ולבסוף-בדרך עדינה רמזו לו לחדול.
לאחר ארוחת הערב יצאנו בדולמוש של המלון למרכז העיירה. היו שם דוכני קניות כנ”ל. ישבנו בבית קפה (שלא ניתן היה להשיג בו תה).חבורה של צעירים המשנים ישבו בפנים (אנו בחוץ). הם רקדו את הריקוד המסורתי שלהם לצלילי נגן הטולום.היה מאד שמח. בשלב מסויים מס’ אנשים מהחבורה שלנו (כולל אני) רקדנו יחד איתם. זו נראתה לי דרך מאד טובה להכרות בין צעירים המשנים. היתה שמחה אמיתית והיה מעניין מאד וממלא לחוות ארוע מקומי כזה בו אף אנו נטלנו חלק. חזרנו עייפים , אך מרוצים. הייתי מאד מלאה מהחוויה המקומית שחוויתי והיה לי קשה להרדם.

יום עשירי- איידר – טרבזון – 29.6.2008

הבוקר זכינו לקימה מאוחרת – ב-7:00. מרבית הקבוצה הלכה לחמאם במרכז איידר. מחולק לגברים ולנשים. למעשה זו בריכה עם מים מאד מאד חמים שהיה מאד קשה להתרגל לחום ונכנסנו בהדרגה. המים- ממעיינות חמים באזור.החום לא איפשר לשהות במים יותר מעשר דקות. המקומיות הגיעו בבגדים לבנים ארוכים אולם משנכנסו למים הבגדים הפכו לשקופים. זאת בניגוד אלינו שלבשנו בגדי ים. אח”כ התקלחנו ושמנו פעמינו למלון לארוחת בוקר.חזי לא בא כי עדיין לא חש בטוב.
לאחר ארוחת הבוקר עלינו חיש קל על הדולמושים ושמנו פעמינו לטיפוס על רכס הקצ’קר מאיידר. עלינו שוב לאורך נהר הפרטינה. בדרך ראינו מבצר ZILAKALE . מבצר מהמאה ה-16. ראינו מתקן מיוחד שהיה בנוי משלושה קונוסים אחד בתוך השני בצבע שחור, עם מכסה אחד לבן. זהו מיתקן מיוחד נגד חיפושיות הפוגעות בעצים.
בחלק של הנהר ראינו דיק – סלע אחד שהתרומם (תמונה).
הגענו לפסגה בגובה של 2500מ’. הגענו לעיירה בשם צ’מלי בה ישנם בני המיעוט ההמשני המגיעים ליאילות רק בקיץ למשך 3 חודשים ובחורף – יורדים לאזורים חמים יותר.
טיילנו בין היאילות הנמצאות ליד הנהר. ראינו זוג שהראו שמשתמשים בעששית לתאורה. אין צורך במקרר- כי קר שם, הם חיים עם פרה או שתיים שמביאים עמם ואשר יש להן אוכל למכביר כך שמן הסתם תנובת החלב משובחת ואין מחסור בדברי חלב.
ביאילה אחרת ראינו בריכת דגים- המים מגיעים ישירות מהנהר. בייאלה אחרת היו מטעים, בין היתר של תה, עץ קפה.
לציין כי ברכס הרי הקצ’קר, גם לאורך הים השחור באותו אזור- ישנם גידולים רבים של תה, שדות השתולים על מדרונות ההרים וכן מטעים של אגוז הבונדק.
מאיידר חזרנו צפונה, והמשכנו לאורך כביש החוף מערבה, לעבר טרבזון. משמאלנו פזורים כפרים ציוריים ונופים חקלאיים. מימין נפרש הים, שבמפרציו הקטנים מוצאים דייגי האנשובי מקלט לסירותיהם. חלפנו על פני העיר הקטנה פאזאר ועברנו גם בעיר ריזה (Rize), המשמשת מרכז לעיבוד עלי תה.יש בה קבוצה אתנית בשם “לעז” שמקורם בקווקז. הם מונים בין עשרים לשלושים אלף איש

9

אוזונגול UZUNGOL

לעת ערב טיילנו בעוד רכס בקצ’קר, הגענו לעמק מדהים ביופיו במרכזו אגם . המקום נקרא אוזונגול UZUNGOL.המקום נמצא כמאה קילומטר מזרחה מטרבזון .
פרוש המילה הינה:אגם ארוך המונח לו בין רכסי הרים מוריקים סביב לו. מראה מדהים. בכפר ישנו מסגד עם 2 מינרטים שמוסיף הוד למקום. הגענו לשם בשקיעה והמראה היה מרהיב.

הכפר אוזונגול (אגם ארוך בתורכית) והאגם היפה שבצדו נמצאים על רמה בגובה של כאלף מטר מעל פני הים | צילום: דובי טל
עם ליל הגענו למלון BUYUK SUMELA המפואר בטרבזון. הוא שוכן מעט מחוץ לעיר בדרך למנזר סומילה אליו שמנו פעמנו למחרת היום. במקום גשר מקורה מיוחד בן 250 שנה.
המלון היה מפואר ונעים מאד. בלילה טיילנו מעט בסביבתו אך מעבר לסופרים, לא היה משהו הראוי לציון.

יום 11 – מנזר סומילה – טרבזון

זהו למעשה יומו האחרון של הטיול. הבוקר לשם שינוי קמנו לא מוקדם מאד, אכלנו ארוחת בוקר ושמנו פעמינו למנזר סומילה – מנזר הנמצא ברכס הקצ’קר בגובה של 1200 מ’. המיוחד בו- הינו חצוב באבן על דופן ההר בגובה רב.
עשינו את הדרך בדולמושים-איך לא- וגילינו שביום האחרון החליט מזג האויר להיות עם אייבי המדריך ולהראות לנו שהיתה הצדקה לבקשתו שנצטייד במעילי גשם ובמטריות. הדרך בהרים היתה גשומה מאד ובקושי היתה ראות. התקשנו מהדרך – לראות את המנזר. ירד גשם זלעפות ואנו טיפסנו רגלית לכיוון המנזר.
שליטי טרבזון שלטו על מנזר סומילה.
בקצה צוק שחור, כחמישים קילומטר מטרבזון, תלוי מנזר סומלה. מספרים כי מלאכים הביאו את האיקונין של מריה, שצייר הקדוש לוקאס, מאתונה אל הרי זיגאנה. שני נזירים שמצאו אותו בנו את הכנסייה

כתב: חיים קרופך

בביקור במנזר סומלה (Sumela Manastiri), האתר החשוב ביותר במחוז טרבזון, ישנה אדריכלות המנזרים הביזנטית, הפותחת צוהר להיסטוריה של האזור ולעלוץ למראה יפי הנוף הנשקף מהמקום.
המנזר מהתקופה הביזנטית ועד שנת 1923 פעלו וחיו בו נזירים יוונים-אורתודוקסים. היום המנזר נטוש.

המנזר, שמורכב מכמה מבנים, שוכן במיקום חלומי, במעין מדף על צלע הר. והמיקום, לפחות לפי המסורת, אכן התחיל בחלום: מריה הקדושה התגלתה בחלום לנזיר ברנבאס, שחי במאה הרביעית לספירה, והורתה לו לחפש מערה עם מעיין, להקים במקום כנסייה ובה לשמור את האיקונין שלה. לאחר חיפושים מצא ברנבאס, יחד עם אחיינו סופרוניוס, מקום שהתאים לבקשה. ושם, בגובה של כ-1,200 מטר מעל פני הים, הם ייסדו את הכנסייה. גרסה אחרת מספרת כי מלאכים הביאו את האיקונין של מריה, שצייר הקדוש לוקאס, מאתונה אל הרי זיגאנה (Zigana). שני הנזירים מצאו אותו ובנו את הכנסייה.

כך או אחרת, לאחר ייסוד הכנסייה נבנה המנזר, שכבר מימיו הראשונים היה מוקד עלייה לרגל, ובשיאו חיו בו בסביבות 1,500 נזירים. המקום נקרא “גבירתנו של ההר השחור” (Panaghia Toumela), ובשפת המקום – סומלה (Sumela). הצבע השחור מתייחס, כך אומרים, לצבעו הכהה של ההר, אבל גם לצבע דיוקנה של מרים באיקונין ההיסטורי.
שחור הוא סגנון שהתפתח במאה ה-12 בגאורגיה.

הדעה המקובלת היא שהאתר נבחר מפני שהיה מבודד ובטוח, שכן הוא מתנשא לגובה 270 מטר מעל לערוץ הנחל שלמרגלותיו. מיקומו הקרוב לנתיב הסחר החשוב שהוביל לאיראן, בין טרבזון והים השחור לבין גימישחנה (Gumushane), העניק לו חשיבות אסטרטגית רבה.

נסיכי קוֹמְנֵנוֹס, שושלת עצמאית של נסיכים יוונים שהתנתקו מהקיסרות הביזנטית, שלטו במאות ה-13 וה-14 בנסיכות הים השחור, שבירתה טרבזון. הם הפכו את המנזר למרכז דתי בכנסייה היוונית-אורתודוכסית, והמלכים אלכסיוס השני והשלישי הוכתרו במנזר. תקופת שלטונו של אלכסיוס השלישי נחשבת לתור הזהב של סומלה, ומספרים שמשם הוא צפה בליקוי החמה של שנת 1361. בתקופתו חשבו להשתמש בסומלה ובמנזרים אחרים כמגדלי איתות שיעבירו הודעות לטרבזון בעתות סכנה באמצעות משואות. גם העות’מאנים, ששלטו בטרבזון מ-1467, שמרו על מעמדו של המנזר, אך פקחו עין מחשש שתתבצע בו פעילות פוליטית נגדם.

המאה ה-17 היתה תקופת זוהר נוספת בתולדות מנזר סומלה. עולי רגל רבים הגיעו אליו – מפשוטי עם ועד פטריארכים, כולל פטריארך ירושלים. המנזר התעשר ונציגיו אספו כספים עבורו ברחבי העולם היווני-אורתודוכסי.

המנזר, שרוב שרידיו הם מהמאות ה-13 וה-14, הוא גדול בהרבה ממה שנשקף לצופה מלמטה: הוא בן חמש קומות וכולל 72 אולמות, חדרי עבודה ותאי תפילה, שאותם מעטרים קישוטים וציורים מתקופות שונות.

לכנסייה שבמערה, המוקדשת לבתולה, מותר להיכנס. היא מעוטרת בציורי קיר יפהפיים, ומצבם טוב ממצב הציורים שבחוץ. אחד מהם מתאר את טקס הכתרתו של אלכסיוס השלישי.בכנסיה פרסקו גדול של ישו. מרבית הפרסקות הינן מהמאה ה-18 . ליד הכנסייה ישנה בריכה שמתמלאת ממעיין הנובע מסלע. האמונה בדבר סגולות הריפוי של המים הקדושים הביא לכאן לא מעט מאמינים, שעלו לטבול בבריכה.
פרסקו- ציור על לח.
סקו- ציור על יבש.

בסוף המאה ה-19 התחילה תקופת שפל בסומלה. המקום ננטש בשנת 1923, הוזנח ונגרם לו נזק רב. שרפה גדולה, שהתחוללה במנזר ב-1930, גרמה נזקים גדולים לבניינים רבים, לספרים ולכתבי יד. פרויקט השיקום נערך במקום כבר 15 שנה. ורשמית הוא אמור להסתיים בקרוב, וף, אלא שעל פי מצב המבנים וציורי הקיר, המלאכה תימשך עוד שנים.

המנזר נמצא בתחום הפארק הלאומי אלטינדרה (Altindere), 54 קילומטר מדרום לטרבזון. כדי להגיע אליו צריך לנסוע מטרבזון 31 קילומטר דרומה לעבר העיירה מצ’קה (Macka). משם ממשיכים, לפי השילוט, עוד 23 קילומטר בדרך הררית יפה שמגיעה עד למגרש החנייה.
היה גשם שוטף ומשם ירדנו לעבר העיר טרבזון.

טרבזון

כשבעים קילומטר ממערב לריזה יושבת טרבזון, על במה בין שני ערוצים עמוקים. טרבזון, העיר הגדולה ביותר לחופו של הים השחור, חובקת את הנמל החשוב באזור.

(Trabzon) הוא הנמל התורכי הגדול ביותר בים השחור. לעיר, בת כ-2,700 שנה, היסטוריה יוונית, רומית וביזנטית; היא הייתה בירת הקיסרות הביזנטית, בתקופה שהצלבנים פגעו בקונסטנטינופול. היה כאן אפילו ניסיון להקים רפובליקה יוונית אחרי מלחמת העולם הראשונה. בטרבזון יש כמה אתרים עתיקים. המעניינת מכולם היא כנסיית איה סופיה הביזנטית, שנבנתה במאה ה-13 ויש בה ציורי קיר ופסיפסים. בטרבזון יש כנסיות ביזנטיות נוספות ושווקים מגוונים.
היסטוריה ארוכה יש לעיר הזאת. במשך שנותיה שלטו בה יוונים, פרסים, רומים, גותים, ביזנטים, עות’מאנים ובשלב מסוים, בשנים 1918-1916, גם רוסים. נותרו בה חומות ביזנטיות וארכיטקטורה ביזנטית ועות’מאנית. כתחנה חשובה בדרך המשי, עברו בה צבאות, סוחרים ונוסעים לא מעטים, ובהם מרקו פולו והנוסע המוסלמי אבן בטוטא. שליטיה היו פטרוני מנזר סומלה

ירדנו ברחוב מול בית העיריה. טיילנו באזור קניות, קנינו מעט, טיילנו ונשמנו מעט מהעיר. נכנסנו למסעדה מקומית. אכלנו שוארמה עוף בפיתה שלהם. היה מעולה, הכל טעים ומתובלן לטעמי.
על כל שולחן במסעדה היה מיכל פלסטיק גדול ובתוכו חתיכות לחם תורכי. כמו כן הגישו לנו מים-כל זה ללא תשלום.
לאחר שוטטות של כשלוש שעות בעיר-נפגשנו עם הקבוצה, הסיעו אותנו ל”שוק הרוסי” הנמצא בסמוך לים. מדובר בשוק מקורה בו שפע סחורות משרשראות מאבנים טובות או צבועות, נעליים, משקפות,צעצועים לילדים, ביגוד וכו’.
בשעה 17:00 שמנו פעמנו ליעד האחרון בטיולנו- כנסיה “אנה סופיה” הביזנטית לחופו של הים השחור. היא קטנה מאחותה באיסטנבול. נבנתה במאה ה-13.בשנת 1461 הפכוה למסגד.במלחמת העולם הראשונה שימש כבית חולים. מ-1961 משמשת כמוזיאון. כל הפרסקאות שוחזרו במאה ה-20.

יהודים באגן הים השחור
לפני תקופת בית שני הגיעו יהודים לאגן הים השחור מאגן הים התיכון ההלניסטי. הגיעו מ:קווקז, גרוזיה, אלבניה ואזור פרס. במשך הזמן עברו לדבר בשפות המקומיות. הם טענו כי הם צאצאי 12 השבטים. כל זה ארע הרבה לפני הנצרות והאיסלאם.
גידול תה באגן הים השחור
התה זקוק להרבה מאד משקעים, לכן הוא מתרכז באגן הים השחור וליד ההרים שם תמיד שוררת עננות. העננות גורמת לים להראות שחור משום כך עפ”י אחת הגרסאות הוא נקרא הים השחור- כבר מהתקופה היוונית-הלניסטית- שמו נקרא: KARRA DENIZ.

הכוזרים

ממלכת הכוזרים הייתה יישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה-7 לתחילת המאה ה-11. היא השתרעה מנהר הוולגה והרי הקווקז ועד הים השחור והים הכספי וכללה גם את חצי האי קרים. במאה ה-9 התרחבה עד לנהר הדנובה ואף העיר קייב נכללה בה. השפה המדוברת בממלכה הייתה הכוזרית.
הכוזרים היו שבטי נוודים שמוצאם היה ככל הנראה פרוטו-טורקי (או פחות סביר – ממוצא סקיתי) וסימוכין לכך ניתן למצוא בחלק מהתארים של נכבדיהם – כאקאן, בך, טודון, טרכאן. הכוזרים דיברו בעגה מסוימת של השפה הטורקית (עגת ‘ליר’). בתחילת ימי הביניים (מאה 5) הם היו כפופים להונים, אולם כמאה שנה לאחר מכן הם שלטו על אראן [1] (כיום באזרבייג’ן), ג’ורזאן (גאורגיה) וחלקים בחבל הקווקז, אולם השליטה עברה מידיהם לעמים אחרים וחזרה שוב לסירוגין.
הרב ד”ר אברהם מאיר הלוי טוען במחקר היסטורי משנת 1927 שהכוזרים גוירו (בחלקם) באמצע המאה ה-8 על ידי נוסע יהודי ממסופוטמיה בשם איסאק סינג’יארי (Isac Singiari) שגייר את מנהיגם, הנסיך בולאן (Bulan.
היו 5 עדות יהודיות:א. גאורגיה- לא השתמשו באלף בית העברי. עסקו במסחר ותיווך. נכבשו ע”י רוסיה ב-1865. משם הגיעו לישראל הצ’רקסים.
ב. הכריצ’מרים- מהאי כרים. דיברו בשפה הטטרית. רוב הקהילה היהודית שם הושמדה במלחמת העולם השניה.
ג. הקראים – מחצי האי כרים. דיברו בניב דומה ליהודים הכריצ’מרים. החל מהמאה ה-19 פיתחו תאוריה כי הם צאצאים לעם היהודי שהתאסלם. במלחמת העולם השניה שיכנעו אותם הרמנים שהם אינם יהודים.
כיום שרדו רק הקראים שהינם מהקווקז. רובם עלו לישראל.אייבי דיבר על 5 עדות יהודיות אך פרט את שלושת הנ”ל בלבד.

לעת ערב סיימנו טיול זה והגענו למלון סומילה בטרבזון- לילה אחרון.
בזה הסתיים טיולנו- למחרת בבוקר שמנו פעמינו לשדה התעופה בטרבזון הממוקם על חוף הים השחור, טסנו לאיסטנבול. בשדה התעופה עשו לנו בדיקה וכירטוס קבוצתיים. קיבלנו כרטיסי טיסה טרבזון-איסטנבול ואיסנבול-נתב”ג. חסכו לנו עמידה בתור!!!!!!!!
לציין כי באיסטנבול עברנו בדיקות בטחוניות בדומה לתישאול שעוברים בנתב”ג, בדיקה מקיפה, כולל הורדת נעליים למס’ נוסעים.
היה לנו 4 שעות הבדל מאיסטנבול עד הטיסה לנתב”ג. העברנו אותם בסיורים בדיוטי ובישיבה בבית קפה.
הטיסות היו בסדר גמור, די עמדו בזמנים והגענו עם ערב לנתב”ג שמחים ומרוצים.
לציין כי עד עכשיו אני מתבשמת במראות היפים שראינו במהלך הטיול, ובעיקר מדמיינת לי המקומות הנ”ל בשעורי היוגה.

כתבה וערכה : דליה יצחקי, אנה פרנק 6, רמת-גן, יולי 2008, 03-7526235
חומרי עזר: הפנקס של אביטל, רישומים שלי, זכורנות ורשמים שלי, והאינטרנט
ניתן לקרוא עוד חומר ב: http://masa-zahav.nana10.co.il/Article/Default.asp?ArticleID=191046&sid=63&typeid=2
חלק מהמידע נלקח מאתר זה

חבר’ה- נעמתם לי מאד. מקווה שנשמור על קשר.
להתראות בעוד טיולים

10 11.

Author