I’m shrimps fishing at flooded rice field, Chiang Rai, Thailand.
אני דייג שרימפסים בשדה אורז מוצף, ציאנג ראי, תאילנד
בשבועות הקודם הוצגתי ציורים בהן אני עובד בשדה אורז מוצף. אז סיפרתי לכם כי ביצועי היו על הפנים ועוררו סערת צחוק קשה.
הפעם אני מציג לכם את השלב הבא בקריירה. הפעם להבדיל עטורת שבחים כדייג שרימפסים.
כבר בהטלה ראשונה של הרשת העליתי שלל רב שעורר התפעלות של כל שאר הדייגים.
אמנם בקרב הפמליה שלי טענו, כמובן בעיקר אלה הנמנות על המין הנשי, כי תוך כדי הסחת דעתי, מדריכתי הנאמנה במלאכה זו הטילה
בהחבא מלוא הסל שלל. ממש הקנאה מסנוורת את עיניהן.
על שאירע בניסיוני הקודם בעבודת האדמה, אז כתבתי כזכור לכם
עלבוני היה כבד מנשוא ונטשתי את מדריכתי הנאמנה. הבעתה על העצב שתקף אותה מובעת היטב בציור. להזכירם הארועים מהפוסט של השבוע שקדם לו:
אני נמשך משיכה עזה שאף לי אינה ברורה דיה, אל מראות שדות אורז, במיוחד אלה המוצפים מים כל אימת שאני חולף על פני שדה כזה, אני נעצר ומסתכל נפעם מהשדה, מהירוק הבוהק ומההשתקפויות המרצדות במיםאני מסביר זאת בכך שייתכן ובאחד מגילגולי הקודמים הייתי בוודאי מגדל אורז בציור זה אף הרחקתי לכת וניסיתי כוחי כאחד מהמגדלים כשהתאוששו ממתקפת הצחוק שאחז בם לנוכח ביצועי האומללים, חטפו עוד התקפת צחוק שהשכיבה אותם בשדה המוצף מתגלגלים בבוץ, כשלמדו על דרישות השכר שלי והתנאים הסוציאליים המינימליים שדרשתיכאילו שאסתפק בשכר של 9 דולר ליום? נראה להם
נטשתי באכזבה. מקרה אבוד….. יחלפו להן דורות עד שיגיעו לקידמה שלנו… ובכלל היכן ניסנזון כשצריך אותו… ממש היה צריך להשבית מייד את סוברנאבומי…

