A time to cast away stones and a time to gather stones together
“עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים”
כל עת הציור מחשבותי נדדו לפסוק ה’ ב”קהלת”, פרק ג
א לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם
ב עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת
עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ
ג עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת
ד עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד
ה עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים
עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק
ו עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ
ז עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר
ח עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם
. הפסוק האחרון הינו מסקנה והמלצה. קבלו בשתי היידים – המשך הפרק – אחרי הציורים
סיפור הציור – שהינה למעשה סידרה זוטא בת שלושה ציורים שציירתי בשמורת נחל דוד בעין גדי, ישראל. למה שלושה? ידוע תמיד כי הרס וזריקה מעניין ויזואלית הרבה יותר מסתם משימה בנאלית של כינוס אבנים
.המים המופיעים בציור הינם מים מוספים, לאמר אין השמורה משופעת במקום הזה במפל המצוייר המפל נוסף במחי מכחולי, כדי לספק לבחור מטרה, כי אני אוהב מפלים ידוע, כי יש לו מקום ויזואלי חיוני בציור וכי אני יכול. גם אין מדובר במכחול, כי זהו ציור פסטל
.הזאטוט הזה היה עסוק זמן רב בקיום מצוות קהלת, בשמורת עין גדי
אהבתי את הנחישות, מראה הבחורון הנחוש השקוע שעה עמוקה במשימה ללא הרף, הצל שלו, המים ובדידות העושה במלאכה סיזיפית זו ללא תכלית שעה שהוריו דנו בסוגיות הרות גורל עם חשיבות דומה
מצאתי את מדרש רבה – קהלת רבה מעניין ביותר
“וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים“, בשעה שאשתך טמאה – כינה השלכת אבנים כלשון נקיה למצות פריה ורביה, והוא גם מלשון בנים (מהרז”ו), שהעת לכך הוא רק בעת שאשתו טהורה
הפכתי את סדר הפסוק לחפוף את מהלך האירועים
עֵת כְּנוֹס אֲבָנִים
וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים
בשלב מסויים הבחור גייס מטה כדי לסייע במלאכתו
Soft Pastel drawing on paper. ציור פסטל רך על נייר
המשך פרק ג’ ב”קהלת
ט מַה-יִּתְרוֹן, הָעוֹשֶׂה, בַּאֲשֶׁר, הוּא עָמֵל.
י רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן, אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם–לַעֲנוֹת בּוֹ.
יא אֶת-הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ; גַּם אֶת-הָעֹלָם, נָתַן בְּלִבָּם–מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים, מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף.
יב יָדַעְתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּם–כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.
יג וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְרָאָה טוֹב בְּכָל-עֲמָלוֹ–מַתַּת אֱלֹהִים, הִיא.
יד יָדַעְתִּי, כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם–עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו.
טו מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף.
טז וְעוֹד רָאִיתִי, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.
יז אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּי–אֶת-הַצַּדִּיק וְאֶת-הָרָשָׁע, יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים: כִּי-עֵת לְכָל-חֵפֶץ, וְעַל כָּל-הַמַּעֲשֶׂה שָׁם.
יח אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּי–עַל-דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם, לְבָרָם הָאֱלֹהִים; וְלִרְאוֹת, שְׁהֶם-בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם.
יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.
כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.
כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה–הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ
כב וְרָאִיתִי, כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו–כִּי-הוּא, חֶלְקוֹ: כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת, בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו